חגי תשרי

המאמרים במדור זה מלווים בתמונות. התמונות מופיעות בתחתית העמוד. תהנו! 

 

על סוף הקיץ, חזרה ללימודים, חגי תשרי ו...מרק עוף 
מאת אלה תמיר עציוני

בתקופת ילדותי- ימיו האחרונים של החופש הארוך והחזרה ללימודים עוררו בי רגשות מבלבלים. מצד אחד עייפות מסוימת מ"שיגרת" החופש הגדול בקיבוץ דאז- קייטנה, בריכה, חוגים, ושאר פעילויות... ומאידך חרדה קלה מהחזרה לבית הספר ומה שתביא אתה. לעלות לכיתה הבאה- זה אומר אתגרים ואחריות גדולים יותר בלימודים ובחברה. הרצון לגדול והפחד משינוי מתנגשים.

אהבתי את ריח העונה המתחלפת ואת חגיה שבאים כמו כדי לרכך את הנחיתה אל מציאות חדשה/ישנה של מסגרת מאוד ברורה ומוגדרת שנתפסה אצלי כנוקשה. 
הסתיו וערביו המתקררים, חצב ונחליאלי, תפוח בדבש, מסיבות החג הקיבוציות- שירים וריקודים, חופש סוכות הארוך יחסית, בניית הסוכות וקישוטן, תחרות הסוכה היפה בין השכונות... כל אלה קצת השכיחו את תחילתה של שנת הלימודים והיוו משב רוח מרענן.

שיגרה של חופש שיגרה של לימודים- כל שיגרה במשך הזמן עשויה להפוך להרגל ובהרגל יש לנו נטייה קצת לנמנם על המשמרת.

יחד עם זה השיגרה בונה התמדה ונוסכת ביטחון בדברים הקבועים.

כל תהליך של צמיחה מלווה בשינוי, שינוי יכול להיות מפחיד אבל הוא הכרחי, לגדול בשנה- מביא אחריות רבה יותר אבל גם אפשרויות רבות יותר. 

מהות החיים מהי יותר- קביעות או שינוי? אולי שניהם גם יחד.

חגי תשרי שולפים אותנו משגרת החיים כדי לאפשר צמיחה מתוך תהליך הזדככות.
אנו עוצרים כדי לראות- מה היה לנו עד עכשיו... אסיף המעשים, הרגשות, המחשבות והאמירות. חשבון הנפש המתבקש בתקופה זו- בין אדם לאדם ובין האדם לאלוהיו, עשוי להוביל לתובנות עמוקות לגבי עצמנו שלא פשוט להכיר בהן. אולי איננו "טובים" כפי שהיה נדמה לנו. הכאב הזה מגיע תמיד בזמן שינוי לכיוון צמיחה- "כאבי גדילה". הקושי מוציא אותנו מאזור הנוחות ויכול להוביל אותנו אל מחוזות חדשים ויפים. 

הדבר דומה להכנת מרק עוף: צריך להביא לידי רתיחה- להציף למעלה את כל הסח‘לה (לכלוך) שיוצא מהעוף, להסיר שוב ושוב עד לקבלת מרק זך וטעים- אשר שווה את הטרחה. 

ביום תרועה ("ראש השנה") שמים את הסיר עם העוף על האש, במהלך 10 ימי תשובה מביאים לרתיחה ומסירים את הלכלוך שוב ושוב (בשפת השפים זה נקרא "לכפות") עד ליום הכיפורים- בו מגיע שלב הניקוי הסופי לקבלת מרק צח בעל ניחוח מדהים ואשר לפי המסורת היהודית קיימות בו גם תכונות מרפאות.

 

שנה טובה וחגים שמחים לכולנו.

 

הרהורים בפתח החג- נכתב בראש השנה תשע"ח - 2017
מאת אילנה בן יהודה

 

חוזרת אחורה בזמן ודולה ממעמקי העבר את הזיכרון הראשון שלי מראש השנה: ילדת גן קטנה, תמימה ונלהבת, מציירת ברכה לראש השנה יחד עם יתר הילדים: פרחים, ציפורים, פרפרים, עם אותיות או בלי, כי אלה ימי טרום כיתה א‘. וגם שרה עם כולם שיר, השמור בזיכרוני עד היום:

 

אֶת דֶּלֶת הַשּׁוֹבָךְ פָּתַחְתִּי
בִּפְרוֹס רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
וְאֶת יוֹנַי לַחוּץ שָׁלַחְתִּי,
יוֹנָה אַחַר יוֹנָה.
וּבְכָל מַקּוֹר – כַּרְטִיס צָחוֹר,
כַּרְטִיס בְּרָכָה מַלְבִּין בָּאוֹר.
תּוּרוּ, תּוּרוּ, תּוּרוּ – תּוּר...

יוֹנַי חָזְרוּ עִם בּוֹא הָעֶרֶב
חוֹגְגוֹת וְעַלִּיזוֹת,
וּבַשּׁוֹבָךְ הָמוּ בְּלִי הֶרֶף
וְסָחוּ זֹאת לְזֹאת:
אֵיפֹה הָיוּ וּמָה רָאוּ,
כַּרְטִיס בְּרָכָה לְמִי מָסְרוּ,
תּוּרוּ, תּוּרוּ, תּוּרוּ – תּור.

(מילים: לוין קיפניס  לחן: עמנואל עמירן)

אי-אז, באותם ימים וגם קצת אחריהם, האמנתי בכל ליבי שברכת ה"שנה טובה!" שנשמעה מכל עבר- באמת תגרום לשנה החדשה להיות טובה...

 

ימים רבים מאוד חלפו מאז. היום אני יודעת שברכות, כל הברכות, הן רק משאלות לב ומבטאות את הכוונה הטובה של אומריהן- לא יותר וגם לא פחות.  
היום אני יודעת שראש השנה הוא רק תאריך בלוח  השנים- לא יותר, וגם לא פחות.

 

ובכל זאת, כל התחלה, גם אם היא מעשה ידי אדם בלבד ואיננה קשורה בשום הכוונה אלוהית - יש בה תחושה של התחדשות ויש בה תקוות לימים טובים יותר.

 

למעשה, משבוע-שבועיים לפני ראש השנה ועד אחרי סוכות - אנחנו מסיימים כמעט כל מפגש ושיחה עם אדם, מוכר או זר– בחצר, בחנות, באוטובוס, בטלפון, במרפאה, על המדרכה, בכיתות הלימוד ובעצם בכל מקום- בברכת "שנה טובה", "חתימה טובה" ו"מועדים לשמחה". דווקא בצוק העיתים שבו כולנו נתונים בימים אלה, נראים לי חגי תשרי כמין אי של שלווה, חגיגיות, כוונות טובות וגם התרוממות רוח, הודות למפגשים המשפחתיים והציבוריים שהם מביאים עימם.

 

והרהור אישי נוסף: אנחנו, האזרחים הפשוטים, קצרה ידנו מלהשפיע על המתרחש בעולם הגדול ואפילו בארץ (טוב, אולי כאן אפשר קצת יותר...). אבל, בכל יום שאני קמה בבוקר, במצב בריאות סביר, כשידידיי ואהוביי כנ"ל, עם גג מעל ראשי, בגד לגופי ומזון במקרר שלי- אני חשה תחושה של סיפוק והודיה. אנשים מאמינים אומרים בכל בוקר את תפילת "מודה אני" ומתכוונים לקב"ה. אני מודה למזלי הטוב שעמד לי עד כה ומשתדלת לחיות נכון ובמלואם את הימים הבאים...

 

אז-  למרות ששעון הזמן מתקתק, למרות פרשיות ביבי, שרה וההוני הצעיר, למרות ה"הדתה-שמדתה" והאלימות הגוברת בשיח הציבורי, למרות טראמפ, "הארווי", "אירמה" ופיגעי מזג האוויר העתידיים, למרות קים ג‘ונג און, חיזבאללה, חמאס ודאעש – גם השנה, כמו תמיד, נייחל ונאחל "שנה טובה!"- לנו ולעולם כולו. האם זו תפתיע לטובה, או תישאר בבחינת משאלת לב שלא התקיימה- את זאת נדע רק בעוד שנה...

 

 

מיומני הקיבוץ

 

כך נכתב בעמוד הראשי של יומן גשר הישנה הישנה מס'  404 שראה אור בערב ראש השנה תרצ"ח, 3/9/1937

 

בר מצווה

13 שנים לקיום הקיבוץ בגשר (סיום כניסת "אחדות"). 10 שנים להעברתה של פלוגת גדרות (ג'ידרו במפרץ עכו) וקבוצת חברים מעין-טבעון לגשר.*

כל אחד לחוד וכל אלה יחד, תאריכים חשובים ויקרים לכל אחד מאיתנו ודורשים את ציונם. ועדת התרבות מתכננת את סידור החגיגה למחצית אוקטובר. הוחלט להוציא גם עיתון חי מוקדש לתאריכים אלה.

לכבוד החגים

ביום שני בערב יתקיים נשף צנוע, בתוכנית:

1. 'על השחיטה'- ביאליק- דקלום יחיד
2. 'פעמונים'- טשרניחובסקי- דקלום קולקטיבי ע"י חברת הנוער
3. מנגינה לי- טשרניחובסקי- דקלום יחיד.
4. 'הרב מחלם'- פרץ- החוג הדרמטי
5. 'עם הדיון על תקציב להוצאות-חברים'- פליטון* מאת חיים ליבוביץ

ביקור בשטחי "שערה"

בשבוע שעבר ביקרנו יחד עם בא כוח פיק"א* בשטח שהם עומדים למסור לנו בשערה (ליד כפר תבור) בשביל פלחה*. השטח כולו למעלה מאלפיים דונם. כ-1000 דונם כבר נח, שטח שנחרש כבר פעמיים: 300 דונם שלף חיטה וכ-800 הדונם, המכוסים קוצים, לא קל ביותר, יש לשרוף ולחרוש קוצים וכמובן דרושה השתתפות הפיק"א בהוצאות אלה. ניגש לעיבוד השטח כשיגמרו כל העניינים הפורמליים עם פיק"א.

עבודת מכונות

עבודת חוץ:

כידוע יצא הדיזל שלנו לעבודת חוץ באדמת טירת צבי, לחריש עמוק. העבודה שם קשה למאוד, השטח מכוסה 'סדריות'* והמחרשה שנשלחה לשם לא התאימה לעבודה זו, החלפנו אותה במחרשה השניה שנמצאת אצלנו: הניסיון הראה- אפשר לעבוד איתה. אחר החגים נמשיך בעבודה.

שלחנו טרקטור לעבודה בעין גב לעזרה בהכנת שטח לגן ירק.

השכרנו סקרייפר* מס' 2 לעבודה בעין חרוד.

ב ב י ת : ממשיכים בחריש עמוק במחרשה "ורנס" על השטח שנקבע ע"י הועדה המשקית; עובדים בשתי משמרות. דסקסנו (עיבדנו) את חלקת התירס, בה נזרע החורף חיטה. מדסקסים את חלקת כרוב החציר. כמו כן חרשנו חלקה של שלף, בה אנו חושבים לזרוע שעורה.

במשתלת גן הירק

ירקני הסביבה אינם זוכרים לפי דבריהם, שנה כה קשה בגידול משתלות לירקות. גם בשנים הקודמות היו מקרים בודדים של מחלה במשתלות שונות, אולם בשורה לא כל כך קשה כמו השנה. הסיה העיקרית לכך- הטמפרטורה הגבוהה השוררת ברציפות זה למעלה מחודש ימים.

מטעי העגבניות שנשתלו מוקדם במשקים שמשתלותיהם הצליחו לזמן הרצוי, סבלו מאוד, ויש גם מקרים ש-80% מהמטע נהרס מהחום. כידוע, נחרבה המשתלה שלנו שבועיים אחרי הנביטה, אם כי בהתחלה הייתה יפה ומוצלחת. בכדי להבטיח לנו את הכמות הדרושה של שתילים (ל-45 דונם עגבניות) היינו מוכרחים להוסיף מדי פעם בפעם לזרוע חלקות משתלה נוספות. עם זה הבטחנו לעצמנו לפני שבועיים עודף גדול של שתילי עגבניות מקבוצות כנרת ודגניה א'. קנינו מהם בערך כ-30,000 שתיל שישמרו אצלם אחרי גמר השתילה.

בשבוע האחרון התברר לנו שמפאת מחלת הנפילה לאחר השתילה במשקים הנ"ל, לא רק שלא יישאר להם עודף, כי אם תחסר להם כמות גדולה של שתילי עגבניות. נעמדנו במצב קשה. נצטרך לפתור את השאלה ע"י העתקת שתילים; (השתילים המוצאים בשעת הדילול ומושלכים ברגיל, מועברים הפעם למשתלה אחרת ומגדלים אותם לשתילה).

בגן הירק: חלקת המלפפונים, 5 דונם, שנזרעה לפני 3 שבועות, מתפתחת יפה. אנו חושבים להוסיף השבוע עוד 5-7 דונם מלפפונים. השבוע שתלנו 4 דונם חצילים ו-5 דונם עגבניות חורף, השתילים נקלטו יפה. בעגבניות יש לע"ע (עבודה עצמית) כ- 25% "נפילה", אנו חושבים למלאות את הנפילה בימים הקרובים, מהשתילים שהספקנו לקבל בכמה מהמשתלות שלנו. בעוד שבוע נמשיך בשתילת עגבניות וחצילים. שתילי כרובית וכרוב תספק לנו משתלתנו.

 

* הקליקו לסיפור העלייה לקרקע של גשר-אשדות יעקב...

* פליטון: מאמר הומוריסטי

* פיק"א: חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד ונוהלה ע"י בנו. בבעלות החברה היו שטחים רבים.

* פלחה: חקלאות 'בעל' (השקיה ממשקעים טבעיים בלבד) גידולי שדה, בעיקר לגרעינים, כגון- חיטה, תירס ועוד.

* סדרית: שיזף מצוי- עץ קוצני סבוך

* סקרייפר: מגרדת

 

 

 

כך נכתב בעמוד הראשי ביומן קיבוץ אשדות-יעקב מס‘ 1030 שראה אור בערב ראש-השנה תש"ח, 14/9/1947- 5 חודשים טרם קום המדינה.

 

לראש השנה החדשה - תש"ח
שלוחה ברכתנו הנמצאים לחברינו הנמצאים בשליחות ולכל נדחי ישראל השואפים לציון:
תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.
תהא השנה שנת גאולה ופדות, שנת קוממיות עמנו בארצנו.

לעולים שבאו למשקנו השנה מתופת אירופה וגלות ערב, לגדולים ולקטנים- ברכת התערות במולדת ובמשק ושבו בנים לגבולם!

להורים החיים אתנו במשק והנמצאים בתפוצות ברכת שנה טובה מהבנים - ובני בנים. מי ייתן ותזכו לראות בנחמת ציון וירושלים ותקומת המדינה היהודית!

מחברים שבשליחות קיבלנו ברכות לשנה החדשה.
יעקב שוורצמן כותב:
לאשדות יעקב, לציבור החברים, לילדים, לנוער, להורים- ברכת שנה טובה ומבורכת! 
יהי רצון ותבוא השנה החדשה עלינו ועל כל בית ישראל לטובה ולברכה.
לגאולה ולפדות; לבניין ולהרחבה; לחיזוק ולביצור; לגשמים בעתם; לשפע ולבריאות; לשלום ולחיים טובים; לאחווה ורעות;
תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.
להתראות בקרוב, שלכם יעקב.

י.מהרשק כותב:
ברכתנו ברכת שנה טובה לכל חברי המשק, לילדים ולהורים בשמי ובשם תמר. הלוואי והשנה תהא שנת גאולה לעמנו והקמת ארצנו כמדינה יהודית. שנה אשר בה יבואו רבבות עולים ומעפילים, הרחבת גבולין והקמת ישובים. שנת איחוד תנועת הפועלים, פריחה וידידות, יחסי חברים טובים במשקנו ובתנועה כולה.
להתראות בקרוב, שלכם י.מהרשק.

אריה נישט כותב:
מרחוק שלוחה ברכתי ברכת שנה טובה למשק. תהיה השנה החדשה שנת עליה, ביטחון ויצירה. שנת גאולה ופדות לגולה הדוויה.
שלכם אריה.

 

 

כך כתבה טובה רוסט ביומן מס‘ 1094 שראה אור ב- י"ב תשרי תש"ט, 15/10/1948, יומיים לפני ערב סוכות, ברקע- שובם של הילדים שפונו לאזור חיפה בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות.

 

בשוב הילדים הביתה
היום לו ציפינו הנה הגיע. כולם, מקטון ועד גדול, חזרו הביתה. תמה פרשה רווית סבל שעברה על ילדינו, על הבוגרים אשר ליוום, על ההורים אשר נותקו מילדיהם ועל כל חברתנו, שנתפרדה ונתפצלה לשלוש מחנות.
שוב הננו מסובים יחד, ובלב כולנו הרגשת אושר וחג, כי למרות כל אשר עבר עלינו: חיי פליטות וכל הכרוך בהם, הפגיעות שנפגע המשק שלנו, הלא מצאו הילדים והחברים ששבו את המשק עומד על תילו. הוא לא נהרס. אמנם מאמצים רבים עלינו להשקיע בכדי לתקן את פגיעותיו, ועשה נעשה זאת.
הילדים בריאים וחמודים, שוב מלאה החצר אותם ואת רעשם המרנין.
עכשיו, בשוב אחרוני הילדים הביתה, מזדקר לפני בכל מוראו וקדרותו אותו היום, והוא הרביעי במניין במלחמתנו עם צבאות ערב שקמו עלינו. 
פתאום נתקבלה הפקודה להוציא את הילדים מהבית ומיד. ותוך שעה קצרה עוזבת מחלקה אחרי מחלקה את חצר המשק. הרגשת צער אופפת את כולנו, בלב מכרסם החשש, האם לחוף מבטחים אנו משלחים אותם? והדרך? הן בחזקת סכנה היא, אך לא יהין איש להביע את אשר ירחש לבו. הן עלינו להיות חזקים, המלחמה עוד לפנינו.
ואותו הלילה שלאחריו רוב החברות וחלק מהחברים וחברות-הנוער עוזבים את הבית. קבוצות קבוצות מסתדרים החברים בחצר, קודרים, מדוכאים ותוהים;
הגם פה, גם בארצנו, נעקור מביתנו. הכנות אחרונות לדרך, לצעידה בשבילים סמויים מעין זר. גדול צער הפרידה. כה יקר לך עכשיו כל אחד מהחברים, כה קרוב, בלב מקנן הפחד: שמא לא נתראה שנית, מי יודע מה יעד לנו הגורל, גם היוצאים וגם הנשארים כובשים דמעות המבקשות לפרוץ. יצאו אחרוני היוצאים, בחצר שקט עד כדי אימה, החברים מתהלכים כצללים, ופתאום, באורח פלא, שמעת בלבבך קול: הן ישובו כולם ולא ירחק היום ההוא. ויודע אתה כי עליך להגן ולשמור על המשק במסירות, בנאמנות ובאהבה לאותו הרגע בו ישובו כולם.
והנה שבו, ובלב כולנו היום הברכה - התפילה: מי ייתן ולא ייעקר עוד איש מאתנו מהבית, ונשב לבטח על אדמתנו להמשיך במפעל וביצירה.

 

באותו היומן (מס‘ 1094) נכתב מאמר זה בשם "סיום ופתיחה", ברקע- מלחמת העצמאות והשפעותיה על אשדות.

 

סיום ופתיחה
ימים ראשונים של השנה החדשה זיכו את משקנו בשני מאורעות, הראויים לציון של שמחה.
שבו אחרוני ילדינו ה"גולים" ובזה נשלמה פרשת אשדות שבחיפה, מקץ שבועות מספר לאחר סיום פרשת אשדות שביגור. וביום שובם שמחנו שמחה שניה: 
שלושה-עשר מבנינו ובנותינו פתחו פרשה חדשה: נכנסו למשק כחברים, נצטרפו להסתדרות ולקיבוץ. מהם תשעה שסיימו השנה את בית הספר שלנו, 
למעשה: בוגרי המחזור הראשון. אילו זכינו ודאי היינו חוגגים בשעתו חג כפול ומשולש זה: של בית הספר, של הבנים ושל המשק. אך ימי החירום והמערכה דחו כל חג ואף הוציאו את הבנים מהבית לרחבי הארץ הלוחמת. בעבודה, בשדה ובסדנה עמדנו להקביל את פני חברינו הצעירים, והנה לחגיגת קליטתם למשק באו מכל הארץ, מן המשלט ומן החזית. אכן גם בהיותם מחוץ לבית בני הבית הגדול הזה הם, בשליחותו הם עושים (ואם גם ניטשו ויכוחים על הליכתם, ואולי יש מי שמהרהר אחריה גם עתה), ואל הבית הזה ישובו כשוב הלוחם לכפרו, ואל שדהו וסדנתו שעליהם נטושה המערכה ובהם טעם במערכה. כבני המשק הקיבוצי יישאו ודאי גם עתה, בעצם ימי תמורות במושג ונדודי ‘ערכין‘ *, את דבר ההתיישבות והשיתוף כעתיד אישי וציבורי, כצו הארץ וכמשאלת לב. 

*ערכין- נדר, הקדש
 

 

ביומן מס‘ 1095 נכתב דיווח זה בשם- "מאורעות ומעשים", ברקע- הפגזה כבדה על אשדות שאירעה ב-א‘ סוכות תש"ט, 18/10/1948.

 

מאורעות ומעשים
במוצאי יום ב‘, א‘ של סוכות, בשעה 8:45 בערב, פתחו כוחות האויב החונים בנהריים ביריות לעבר המשלטים שלנו. ב- 9:15 ובמשך שעה ארוכה הופגז המשק הפגזה רצינית.
מטר כדורים ניתך לאחר זמן על המשק ממכונות-ירייה של משורייני האויב מצד בגורה - נהריים. המשלטים שלנו ענו באש.

חברתנו יהודית מננברג נפגעה בכתפה בדרכה למקלט. נותחה בטבריה. נותקו חוטי-חשמל, נפגעו כמה בניינים ונחבלו אילנות בפינות שונות. קלעי כדורים נמצאו תקועים במקומות שונים בחצר, בבתי-מגורה ובעמדות. כל אותו לילה עשו האנשים בעמדות, הילדים והנוער נכנסו למקלטים.

אף למחרת היום הוגברה השמירה ונקבעו סידורים מיוחדים בעבודה ובחדר-האוכל. ילדי בית-הספר למדו בסמוך למקלטים ולחפירות. ילדי הגנים והתינוקות "רותקו" בקרבת החצר והמקלט.

למחרת ההפגזה ביקרה במקום וועדת מפקחים מטעם או"ם בליווית קצין הקשר של ישראל.

אגב תמרון-אונס זה נתגלו כמה ליקויים בסידורי המקלטים והחפירות, ואכן שוקדים כבר על תקנתם.

 

 

כך נכתב בעמוד הראשי ביומן קיבוץ אשדות-יעקב מס‘ 1093 שראה אור בערב ראש-השנה תש"ט, 4/10/1949, שהיה ראש-השנה הראשון שנחגג לאחר קום המדינה.

 

ראש השנה תש"ט -
שנה א‘ למדינת ישראל

למדינתנו הצעירה,
לצבא ההגנה  ולצבא העבודה,
להסתדרות ולקיבוצנו,
לישוב ולתפוצות
ולכם, בנינו וחברינו בחזיתות,
על המשלט ובעמדה,
להורים, לילדים ולחניכנו שבי גלויות -
ברכת שנה טובה:

לשלום, לעליה וליצירה.

משק אשדות-יעקב


תכלה שנה וקללותיה 
תחל שנה וברכותיה.

 

באותו היומן (מס‘ 1093) כתב יחזקאל קויפמן מאמר תמציתי המבאר את נושא "שני ראשי השנים" זה שבניסן וזה שבתשרי.

 

ראשון לחודשים
בימי קדם נהוגים היו בישראל שני ראשי-שנים: אחד בחודש האביב (בניסן) ואחד בחודש האסיף (בתשרי). לפי "שמות" החודש של יציאת מצרים הוא ראשון לחודשי השנה, ובכל ספרי המקרא שאתה מוצא בהם עניין של חודשים, חודש האביב הוא הראשון, אולם גם לפי "שמות" (כ"ג, ט"ז) "חג האסיף בצאת השנה באספף מעשיך מן השדה" חל "בצאת השנה".

ראש השנה של חודש האביב היה ראש השנה הכוהני, וראש השנה של חודש האסיף היה חגה של הדת העממית, חג חקלאי. חודש האסיף היה זמן של "תקופת השנה" באשר היה ראשית ימות הגשמים, זאת אומרת- ראשיתה האמתית של השנה החקלאית בהתאם לתנאי הארץ. בספר ויקרא נאמר: "וספרת לך שבע שבתות שנים... והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש". כאן נחשב תשרי לראשית השנה לעניין שמיטה וליובל ולכל מה שתלוי בהם מאחר ששמיטת קרקעות וגאולת קרקעות קשורות קשר טבעי בשנה החקלאית ואף על פי כן החודש הזה נקרא "החודש השביעי" בהתאם לשנה הפולחנית.
אולם היום הזה גם מידה פולחנית לו: הוא "יום תרועה", "יום שבתון", "זיכרון תרועה", "מקרא קודש".