יום העצמאות

המאמרים במדור זה מלווים בתמונות. התמונות מופיעות בתחתית העמוד. תהנו! 

 

מלחמת העצמאות- המלחמה על הגליל ועמק הירדן
מזיכרונותיו של דוד (דודיק) גולדשמיט

דבר העורכת: דודיק הוא מילדי גשר הראשונים (כידוע מקורה של אשדות יעקב בגשר הישנה) ומוותיקי הקיבוץ. דודיק התגייס לפלמ"ח בשנת 1944 וסיים את שירותו ב-1948 עם פירוקו והשתלב ביחידה חדשה שהוקמה בצה"ל המתהווה. לפני מספר שנים העלה את זיכרונותיו על כתב ומתוכם מובא כאן חלק ממה שחווה במהלך מלחמת העצמאות ובו מסופר על מלחמות הגליל ועמק הירדן. 

 

מלחמת העצמאות
המלחמה הארוכה והקשה מכל מלחמות ישראל. מספר הנופלים היה הגדול ביותר. אך המלחמה הזו היא שייסדה את מדינת ישראל. שוב ושוב אני חוזר ואומר: אני כותב על עצמי וחוויות הזיכרונות שלי.
כשהחלה המלחמה, אני נמצא באשדות, ברזרבה של הפלמ"ח. למעשה הייתי צריך להצטרף לחטיבת הראל , הגדוד השני. זה לא היה פשוט. שרר בלגן לא קטן. באשדות היה מפקד פלוגה א‘ של הגדוד השלישי בחטיבת יפתח. הוא זימן אותי אליו וביקש ממני להצטרף לפלוגה שלו. הסכמתי ועשיתי כבקשתו.
וכך עברתי את כל המלחמה בחטיבת יפתח בגדוד השלישי. הייתי מ"כ, אח"כ סמל ובסוף המלחמה, פרק זמן די ארוך, הייתי מ"מ ופיקדתי על מחלקה. כל המלחמה הייתי מפקד זוטר. לקורס קצינים הלכתי בסוף, כשהפלמ"ח פורק למעשה. וכך עברתי והשתתפתי בכל עלילות יפתח: הגליל, לוד רמלה, הנגב ועוד. המלחמה הזו הייתה עבורי דבר חשוב מאד, אירוע מכונן בחיי. אשתדל לקצר ואספר את סיפורי.

מלחמות הגליל
מאשדות הגענו למגדל, למלון הגדול. שהינו בו זמן מה להתארגנות. קרה שם דבר קשה שנותר בזיכרוני. נמצאנו באולם והיו בו שמשות לכיוון מערב. לפתע נשמע נפץ זכוכית ולוחם שעמד על ידי לפת את חזהו ונפל פרקדן ארצה. מיהרו לגשת אליו והנה נראה נקב קטן על לוח לבו. הבחור גווע תוך דקות ספורות.
חשבתי לעצמי, מה זה גורל. הירייה הזו יכלה לפגוע בכל אחד. עמדתי במרחק של אולי מטר ממנו. הזדעזעתי- כל כך קל למות!
זו הפעם הראשונה שאדם מת לידי. לצערי היו אח"כ מקרים נוספים כאלה. 
ממגדל נשלחתי עם שתי כיתות לרמות נפתלי. החורף היה בעיצומו – קר וגשום. ברמות נפתלי הייתה קבוצה של חיילים משוחררים מהצבא הבריטי.
הבית העיקרי היה בית ביטחון בנוי אבן ולידו כמה צריפים. לנו הוקמו כמה אוהלים. כל הסביבה הייתה שוממה. ממנרה עד אלינו לא היה דבר. ערבים עברו מלבנון חופשי וירדו להחולה. ערכנו כמה פעולות סיור ושמירה בסביבה.
פעולה אחת ברצוני לציין: כאן נפגשתי עם נתיבה בן-יהודה. היא הייתה קצינת חבלה ושמה כבר הלך לפניה כלוחמת נועזת. הערבים הטרידו פעמים רבות את התחבורה היהודית בגליל. הוחלט להענישם והטילו זאת עלינו.
בכביש העולה מהחולה לנבי יושע ישנו עיקול חד. מדי בוקר עלה אוטובוס ערבי מהחולה ללבנון והגליל. הוחלט לפגוע באוטובוס זה. הכנו מארב בדיוק בסיבוב. נתיבה הייתה מפקדת הפעולה. והנה, בעוד אנו מחכים בדריכות, מופיע האוטובוס. כל הלוחמים פתחו באש. האוטובוס נעצר, התהפך וכל נוסעיו נפוצו לכל רוח.
אח"כ סולק למדרון ושם שכב שנים רבות. אולי אפילו היום אפשר לראות את שרידיו. 
עם נתיבה השתתפתי בעוד כמה פעולות. כיום, לאחר כל השנים הללו, אני מאזין לתכנית השירים שלה ברדיו. ותמיד הזיכרונות מאז צפים ועולים כשאני שומע אותה. פעולה רדפה פעולה, בחלקן נטלתי חלק. ואני עדיין ברמות נפתלי, החורף הופך לאביב.
והילכה השמועה מפה לאוזן – עולים לשחרר את צפת. 

צפת על הכוונת!
קצת פרטים- היהודים בצפת היו למעשה במצור ובניתוק. רוב העיר, כולל המצודה היו בידי הערבים. במשטרת כנען היו הבריטים. מצפון לצפת, על הר כנען, היו כמה בתי מלון. כוחות ההגנה החזיקו בהם. בין צפת לכנען הפרידו הישובים הערבים: בירייה הערבית ועין זיתים הערבית.
בשלב ראשון ריכזו בראש פינה את יחידות הגדוד השלישי של יפתח מכל הגליל המזרחי, כולל את היחידה שלי. נערכנו, התארגנו ועלינו ברגל לאזור המלונות על הר כנען. ואני זוכר את המסע הזה. ההר היה חשוף, ללא מבנים. פיזרו אותנו במלונות שונים על הר כנען. המחלקה שלי קיבלה למגורים בית מלון קטן ונחמד. שמו היה אז "בית מינס". בחזית המלון היה חלון זכוכית גדול- חצי עיגול. את החלון הזה סתמנו בשקי חול. המלון הזה קיים גם היום. את חג הפסח חגגנו על הר כנען. הבנות של ההכשרות הכינו ארוחת חג ותכנית סדר כהלכתו. בשלב זה הכרתי את מפקד הגדוד השלישי – משה קלמן. איש נחוש ותווי פנים חדשים קראו לו "הזאב". קלמן מצא בי מעריץ שלו.
הוא נכנס לרשימת מפקדים בפלמ"ח שהיו לשם דבר. 
כמה מהם: הראשון-יגאל אלון ואחריו חיים בר לב, עמוס חורב-מפקד פלוגה ח‘, דני מס-מפקד פלוגה ה‘, מנחם רוסק- מפקד הגדוד השני. כל אלה הפלמ"ח ה"ישן" טרם מלחמת העצמאות. ולרשימה נוסיף את מולה כהן-מפקד יפתח.
ויסלחו לי אלה שלא ציינתי את שמם. על הר כנען הכרתי פלמ"חניקים רבים וטובים ומפקדים ברמות שונות.
עוד דבר חשוב אירע לי על הכנען- חיילו אותנו לצה"ל.
עמדנו בתור וחילקו לנו מספרים צבאיים. מספרי הוא: 40484 ואני נושא אותו עד היום. זכור לי כי לפני בתור עמד הרצל שפיר. מספרו 40483. הוא נשאר בקבע וכוכבו בצבא דרך במהירות. לימים הגיע לדרגת אלוף ואח"כ מפכ"ל המשטרה. טרם העלייה לצפת כבשו את בירייה ועין זיתים כמעט ללא התנגדות. והנה הגיעה השעה:

הפלמ"ח נכנס ועולה לצפת!
היהודים בצפת קיבלו את פנינו כמו שמקבלים את המשיח. מהלך הקרבות לשחרור צפת מתועד בפירוט רב ובהיבטים שונים.
ואני, כהרגלי, מוסיף קמצוץ נופך משלי. בלבה של צפת מזדקרת גבעה השולטת על צפת. בעבר נבנתה עליה מצודה צלבנית. אחת הגדולות שבנו הצלבנים עליה. עד היום ישנם שרידים שלה. ואכן זהו שם הגבעה- המצודה. היא הייתה בידי הערבים.
המטרה העיקרית הייתה כיבוש המצודה. נערכו שני ניסיונות. הראשון נכשל ונפלו חללים לא מעטים. בהתקפה זו נשלחתי עם יחידה לתפוס ולהחזיק בבית סמוך למצודה. הגענו לבית, הוא היה הרוס למחצה. התבססנו במקום ואז החלו צליפות ויריות בלתי פוסקות על הבית. השבנו אש והדפנו את הערבים שניסו להתקרב לבית. לא יכולנו לזוז מהמקום. כך עבר כל היום. רק לפנות ערב הצליח כוח שלנו לחבור אלינו ולחלץ אותנו מהבית ונסוגונו חזרה לרובע היהודי. כל ההתקפה הזו נכשלה. כעבור זמן מה נערך הניסיון השני לכיבוש המצודה. הפעם נערכנו בכוח רב יותר והוכנס לשימוש הנשק הסודי שלנו- הדוידקה. מרגמה שלנו שהפגז שלה הקים רעש חזק ומחריש אוזניים.
ישנם הטוענים כי היא הכריעה את הקרב.
ההתקפה השנייה הצליחה. הפלמ"ח הצליח לעלות ולכבוש את המצודה. התשלום היה גבוה. הרבה מחברינו לא שבו. אף אני הייתי בין העולים על המצודה. בין כה וכה החל להפציע השחר. עברנו את כל המצודה. כל הערבים נסוגו והיא הייתה ריקה. הגענו לקצה השני שלה, החולש על הרובע הערבי. הבטתי למטה וחשתי תחושה מוזרה. השתררה דומיית מוות. שום קול חיים לא נשמע. לא דיבור או צעקות, קול ילדים. לא הבנתי מה קרה. והנה כשהבטתי לכיוון מירון, ראיתי מה קרה: כל הערבים, מזקן ועד עולל עזבו את בתיהם וברחו לכיוון מירון. זה היה באמת מראה קשה. קבוצות אנשים הלכו ונעלמו מעיני. אז עוד לא ידעתי כי הם הולכים לחיי פליטות עלובים שנמשכים עד היום הזה. אין לי כל ספק בצדקתנו. זה היה או אנחנו או הם.
על כל פנים, נחזור לסיפור. גלשנו מהמצודה והתחלנו לסרוק את הבתים. כולם היו ריקים, לא מצאנו נפש חיה. כמה חבר‘ה שלי ניסו לקחת שלל. ככל יכולתי מנעתי זאת. בבית אחד מצאנו ארגז גדול נעול. חייל אחד ירה במנעול ופתח את המכסה ובארגז היו רק בגדים והיה הרבה סוכר. צפת בידינו. השמחה הייתה גדולה. לניצחון יש טעם מתוק, אך המלחמה בעיצומה והמלאכה לא תמה.
נשאר כעת עוד חשבון לגמור:

משטרת נבי יושע!
המשטרה הזו חלשה על הכביש העולה מעמק החולה ועל פרשת הדרכים למנרה, לקדש נפתלי ולרמות נפתלי. מתחילת המלחמה ניסו לכבשה ולא הצליחו. כוח לוחמים נפלו לרגלי קירותיה! וגם אני, כשהייתי ברמות נפתלי בתחילת המלחמה, כל פעם שעברתי בקרבתה התמלאתי יראה וחשבתי מתי תהיה בידינו. והנה הגיע זמן הפירעון. נערכו התכניות, נאספו הכוחות והחל הקרב על המשטרה. יחידתי ואני הוצבנו בחסימה של הכביש הפונה לקדש נפתלי.
החבלנים התקרבו אל קיר המשטרה, המטען של חומר הנפץ פוצץ ואש נפתחה מכל עבר. במשטרה היה משוריין עם תותח, ולפתח נפתחו שערי המשטרה והמשוריין הגיח מתוכה ונסע במהירות לכיוון קדש נפתלי- ללבנון. השתררה דומיה. לוחמינו מיהרו ונכנסו למשטרה ומצאו אותה ריקה מאדם.
כל הערבים שהיו בתוכה ברחו במשוריין.
גם אני ויחידתי נכנסנו למשטרה. ושוב הרגשתי ניצחון וסיפוק. בינתיים עלה הבוקר. לפתע נשמעו קולות נפץ, הלבנונים החלו להפגיז את המשטרה בתותחים. פגז אחד פגע במקרה באדן החלון ורסיסיו ניתזו לתוך החדר, שהיה מלא לוחמים. לצערנו ותדהמתנו נהרגו שניים. אחד מהם חבר קיבוץ כנרת. שוב פעם ראיתי אדם המת מול עיני וסמוך אלי. אכן, כמה קל למות!
בינתיים השתלשלות המאורעות גרפה אותנו לפעולות חדשות בלי הפוגה. צבאות ערב פלשו מכל עבר לתוך המדינה. החלו קרבות קשים בכל מקום.
הסורים פלשו לעמק הירדן וכבשו את משטרת צמח. גם מסדה ושער הגולן נפלו בידי הסורים. בשעה קשה זו הפלמ"ח הושיט יד לסייע. פלוגה מהגדוד השלישי ירדה לעמק הירדן ואני עמהם.

 

המלחמה על הבית שלי – עמק הירדן!*
ראשית, הגענו לקיבוץ כנרת והנה, אני רואה חברים וילדים רבים מאשדות. מיהרתי ושאלתי מה קרה? אנחנו מפנים את הילדים ובלתי לוחמים מאשדות לחיפה, ענה לי אחד החברים. אחת החברות ניגשה אלי, ממששת אותי ואומרת: מה, אתה חי? הילכה שמועה באשדות שאתה נהרגת בקרבות בצפת.
הסורים המשיכו בהתקפתם ועלו על דגניה א‘. הם נהדפו, השאירו את הטנק המפורסם ונסוגו חזרה למשטרת צמח. הוטל על היחידה שלי לתקוף את המשטרה ולכבוש אותה. כבר הייתה קודם התקפה והיא נכשלה.
ומיד אספר מה קרה לנו ולי.
ההתקפה על משטרת צמח שנכשלה!
גם הפלמ"ח נכשל לפעמים. וארחיב בעניין:
באנו לדגניה א‘. הגענו לתעלות ההגנה החפורות מול המשטרה. והנה טנק עומד שם. 
לידו ראיתי מחזה מזעזע: חייל סורי שכב על הכביש ליד הטנק, מת ומוחו שפוך!
ההתקפה נערכה עם לילה. השטח עד המשטרה היה חשוף ועליו שלף תבואה קצורה. נערכה התכנית ויצאנו. נענו שלוש כיתות לרוחב החזית ועמנו חבלנים נושאי חומר נפץ וחייל עם פיאט בנשק אנטי טנקים. ואני בראש הכיתה האמצעית. הלכנו והגענו סמוך למשטרה.
בהתקפה הקודמת פוצצו החבלנים שלנו חור בקיר המשטרה הפונה לדגניה. הסורים סתמו אותו בשקי חול. הכוונה שלנו הייתה לפוצץ שוב את השקים ודרך הפרצה לפרוץ פנימה. התגלינו לסורים והם הכינו מארב והציבו בפרצה מקלע. כשהחבלנים שלנו רצו קדימה כדי להניח את חומר הנפץ במקומו – נפתחה עליהם אש תופת. חייל נהרג והם נסוגו בנושאם את הגופה. באותה עת הופיע לפתע משוריין סורי מצד דרום של המשטרה ופתח עלינו באש מהאגף. נושא הפיאט התקרב אל המשוריין ושילח בו את הפגז היחיד. הוא פגע מטרה והמשוריין נסוג. לאחר זאת הוא קיבל ציון לשבח. 
בינתיים השתררה הפוגה וניתנה לנו פקודת נסיגה לדגניה. הייתה לי תחושה קשה של כישלון. אי ביצוע המשימה. הניצחון מתוק, הכישלון צורב. לאחר זמן נהדפו הסורים מכל האזור.

 

*במאמר הבא: תיאור מפורט של קרבות עמק הירדן במלחמת יום העצמאות

 

קרבות עמק הירדן במלחמת העצמאות 
לקט וכתב- מיכה תמיר

 

תאריך התחלה: 15 במאי 1948
תאריך סיום: 21 במאי 1948

הצדדים הלוחמים

ישראל: גדוד 12 (חטיבת גולני), חברי היישובים בעמק הירדן, יחידות מחטיבת יפתח, יחידות מ חטיבת כרמלי בפיקוד:  משה מן (מפקד חטיבת גולני), יצחק ברושי (מפקד גדוד 12),  משה דיין (מפקד הגזרה מ-18 במאי 1948)

סוריה: החטיבה הסורית הראשונה בפיקוד קולונל עבד אל-והאב חכים (מפקד החטיבה הסורית הראשונה)

כוחות

ישראל: 70 מגינים בדגניה א‘, 80 מגינים בדגניה ב‘, גדוד 12 (2 מחלקות באשדות יעקב, שתי מחלקות במצב הכן בטבריה, פלוגת חי"מ בצמח ובמשטרה)

סוריה: 2,000 חיילים (שני גדודי רגלים, גדוד שריון עם פלוגת טנקים רנו 35 ורנו 39 ושתי פלוגות שריוניות עם תותח קל). 4-6 סוללות תותחי 75 מ"מ ו-105 מ"מ. 20 מטוסי אימון הרווארד שהוסבו למטוסי קרב או הפצצה.

אבידות

ישראל: 69 הרוגים (54 בצמח, 8 בדגניה א, 7 בדגניה ב)

סוריה: עשרות הרוגים ופצועים

קרב עמק הירדן במלחמת העצמאות נערך ב-15 במאי 1948 - 21 במאי 1948 בין הצבא הסורי לבין כוח המגן העברי - חיילים ומגיני היישובים בעמק הירדן. הקרב נגמר בנסיגת הסורים לקו ההתחלה לאחר שנגרמו אבידות כבדות לשני הצדדים.
בתחילת הקרבות היה משה מן מפקד חטיבת גולני מפקד כוחות ההגנה באזור, אולם משהורע המצב מינה הפיקוד העליון את משה דיין למפקד גזרת עמק הירדן. גדוד ברק (12) שהתפנה לתפקידים נוספים לאחר השתתפותו בקרב על טבריה, הורד לאזור בקעת כנרות. היישובים חוזקו ובוצרו לקראת הבאות.
בין היישובים בבקעת כינרות והחזית הסורית היו משטרת צמח והעיירה הערבית הגדולה צמח (סמח‘). היה צורך להשתלט עליהם לפני תחילת המערכה.
ב- 27 באפריל 1948 בשעה 18.00 הודיעה התצפית כי הבריטים עזבו את המשטרה. כוח של גולני ומגינים מקומיים, מצויד בחומר נפץ יצא בלילה ותחת אש הצליח להצמיד את חומר הנפץ לקיר המשטרה. דרך הפרצה שנפערה פרצו הלוחמים וטיהרו את הבית. לפנות בוקר ברחו כל תושבי סמח‘. הכוחות התבססו בבניין המשטרה ובעיירה, התבצרו והתכוננו להתקפה.
ב-13 במאי 1948 הוציא משה מן מפקד חטיבת גולני "פקודת יום מס‘ 1" ובה הכריז על מצב צבאי בכל המרחב והסמיך את המפקדים לגייס את התושבים לעבודות ביצורים ולהפקיע כל סוגי נשק מהיישובים לפי צורכי המערכה.

את המערכה בעמק הירדן אפשר לחלק ל-3:

1. פלישת הסורים (15 במאי 1948 - 17 במאי 1948). באותה יממה פונו ילדי עמק הירדן והלא לוחמים.
2. נפילת צמח (18 במאי 1948 - 19 במאי 1948).
3. הקרב על הדגניות (20 במאי 1948 - 21 במאי 1948).

פלישת הסורים

ב-14 במאי 1948 קיבל קולונל עבדאללה ווהאב אל-חכים, מפקד הבריגדה הסורית הראשונה, שחנתה בדרום לבנון, הוראה לנוע לתוך סוריה ודרך מזרח רמת הגולן, להגיע לאזור בקעת כנרות ולהתמקם שם לפני התקפה על הכוחות היהודיים. במוצאי ה-15 במאי 1948 נראו המכוניות המוארות של הטור הסורי בעברן בכופר חרב לאורך רכס הגולן.
הסורים תפסו את תל אל-קאסר (כעת קיבוץ תל קציר) ובשעה 01.00 פתחו בהרעשת תותחים ומרגמות על עין גב. בבוקר ה-16 במאי 1948 הפציצו מטוסים סוריים את יישובי העמק והחלה הרעשת תותחים על מסדה ושער הגולן.
שתי פלוגות סוריות החלו לרדת מתל אל-קאסר בחיפוי תותחים ומשוריינים. תוך זמן קצר הם הצליחו לכבוש את המחנה הצבאי הבריטי ומחנה ההסגר לבהמות (הקרנטינה). אלה היו רגעים קריטיים למערך ההגנה בצמח. תוך זמן קצר הגיעו לצמח כוחות גדוד 12 שחנו בטבריה והתארגנו בקו הגנה. הסורים הסתפקו באותו יום בביסוס כוחותיהם תוך המשך הפגזות תותחים והפצצות אוויריות.
באותו זמן נעה פלוגה סורית  מתל א-דוויר למכון המים שעל הירמוך שישמש עמדת הגנה קדומנית של מסדה ושער הגולן. כל אנשי העמדה פרט לאחד נהרגו. הרגלים הסורים בחיפוי משוריינים המשיכו להתקדם לעבר שער הגולן אולם אנשי המשק בעזרת תגבורת גולני ותותח 20 מ"מ הצליחו להדוף אותם.
בלילה נערך תמרון הטעייה של סירות על פני הכנרת שפתחו באש אל החוף כדי להגביר את מתיחות הסורים ולשבש את תוכניתם.

התקפת נגד סורית ופינוי ילדי עמק הירדן 17.5.1948

למחרת, ב-17 במאי 1948 ניסו הסורים לשוב ולתקוף את צמח בסיוע שריון. התקפתם נהדפה בסיוע תותחי 20 מ"מ. בלילה נערך תכסיס הטעייה על ידי מכוניות שעלו לרכס פורייה באורות כבויים וירדו לעמק באורות גלויים כדי לעורר רושם של תגבורות המגיעות לעמק. באותו לילה פונו הילדים והלא-לוחמים מיישובי העמק.

נפילת צמח

ב-18 במאי 1948 החלה ההתקפה המכרעת על צמח. 30 כלי רכב משוריינים ובהם טנקים מטיפוס רנו R-35, התפרסו בחיפוי הרעשה והחלו לנוע לכיוון צמח. ההרעשה ערערה את בתי החימר של העיירה ששימשו מסתור למגינים והחפירות לא היו עמוקות במידה מספקת. הטנקים אגפו את צמח מדרום תוך כדי הפגזות קשות. למגינים לא נותרה ברירה אלא לסגת לבניין המשטרה כשאש הסורים מזנבת בהם ופוגעת ברבים מהם. מכונת ירייה שהוצבה על הגג חיפתה על הנסוגים. רק עם כיבוש צמח החל חיל הרגלים הסורי להתקדם.
תגבורת של גדוד 12 בפיקוד הסמג"ד צביקה לבקוב (אחיו של חיים לבקוב) הגיעה לפני הצהריים למשטרת צמח. הוא החל לארגן את האנשים במשטרה אולם הטנקים הסורים סגרו עליה. לבקוב נתן ללוחמים הוראת נסיגה והוא ומספר לוחמים נשארו בבנין לחפות עליהם. כל הנשארים במשטרת צמח נהרגו. הנסוגים נאלצו לעבור את מאות המטרים עד לדגניות כשהם חשופים לאש הסורים ורבים מהם נהרגו ונפצעו. הסורים הסתפקו בכיבוש המטרה וייצבו את קוויהם בצמח ובמשטרה.
מטה חטיבת גולני שלח תגבורות מגדוד דרור של תושבי הגליל התחתון ועמק יזרעאל. למקום הגיע גם כוח מחטיבת יפתח שהתכונן לתקוף את המשטרה בלילה.
הפיקוד העליון העריך את חומרת המצב. הוא הפריד את גזרת עמק הירדן מגזרת גשר ומינה את משה דיין למפקד הגזרה.
באותו לילה החליטו חברי מסדה ושער הגולן לנטוש את קיבוציהם ולהתפנות לקיבוץ אפיקים למרות שלא קיבלו על כך אישור.
יחידה מחטיבת יפתח התקיפה באותו לילה את משטרת צמח. ההתקפה נכשלה, אך לסורים נגרמו אבידות. התקפה זו שיבשה את לוח הזמנים של הסורים וגרמה לדחיית ההתקפה על הדגניות ב-24 שעות.
ה-19 במאי 1948 נוצל להתבצרות בדגניה א‘ ודגניה ב‘ והכנה לקראת ההתקפה המכרעת. באותו יום נסעו נציגים של ותיקי הדגניות לפיקוד העליון בבית האדום, נפגשו עם דוד בן-גוריון ובקשו עזרה. בן-גוריון אמר להם שאין לו כל אפשרות לשלוח תגבורת והפנה אותם ליגאל ידין שהיה אז ראש אגף המבצעים. ידין אמר לנציגים כי אין מוצא אלא לתת לערבים להתקרב עד כדי 20-30 מטר משערי דגניה, ואז להילחם פנים אל פנים עם כלי השריון שלהם. לאחר ויכוח בין ידין לבן-גוריון, ובלחצו של משה דיין, הסכים בן-גוריון להעביר ארבעה תותחי שדה 65 מ"מ (נפוליאונצ‘יקים) לעמק הירדן ל-24 שעות בלבד.

הקרב על הדגניות

בדגניה א‘ היו 70 מגינים ובדגניה ב‘-80, חברי היישובים בעמק הירדן וכן לוחמי גולני וכיתות פלמ"ח. המגינים נעזרו בשלושה תותחי 20 מ"מ שהוצבו בבית ירח, בארבע מרגמות 81 מ"מ. לכל אחת מהדגניות היה מטול פיא"ט עם 15 פצצות.
התקפת הסורים על הדגניות התחילה ב-20 במאי 1948 בשעה 04.30. תחילה הפגיזו במשך כרבע שעה את שני הקיבוצים. אחר כך נע גדוד רגלים בשלושה טורים בסיוע 8-12 טנקי רנו 35 וכעשרים שריוניות. הם התקדמו לאורך 600 המטרים בין משטרת צמח לדגניות. המגינים פתחו באש מכל כלי הנשק ברשותם והרגלים נעצרו אולם הטור המשוריין המשיך ופרץ את גדר המשק החיצונית. תותח 20 מ"מ פגע בשתי שריוניות. טנק אחד הגיע עד 30 מטר מהחפירה ונפגע בפגז פיא"ט ובקבוק מולוטוב. אנשי הצוות שלו חוסלו. עוד שני טנקים נפגעו מרימונים ובקבוקי מולוטוב. יחידת רגלים סורית שנעה בעקבות הטנק שפרץ חוסלה באש המגינים. ב-07.45 נבלמה ההתקפה, אם כי חיילים סורים התחפרו והחזיקו בשטח שבין משטרת צמח ובין גדר דגניה א‘.
עוד בלילה התקרבה יחידת חי"ר סורית לדגניה ב‘ וניסתה לחדור לקיבוץ, אך נהדפה. רק לאחר הדיפה ההתקפה על דגניה א‘ הגיע תורה של דגניה ב‘. תותחים וטנקים סורים הפגיזו את העמדות הקדמיות של הקיבוץ. לקראת הצהרים הגיחה יחידת רגלים מאחורי הטנקים והתקרבה עד 30 מטר מעמדות הקיבוץ, אך נהדפה באש המגינים. הסתערות נוספת של תריסר כלי רכב משוריינים ויחידת חי"ר נבלמה אף היא.
הדגניות בלמו את הסורים, אבל הם עדיין לחמו ליד הגדרות והמטירו אש תותחים ונשק קל על שני הקיבוצים. מצב התיקו הזה נמשך שעות ספורות.
בשעה 13:20 הגיעו ארבעה תותחי 65 מ"מ לרכס פוריה והחלו להפגיז את הסורים. הפגזים הראשונים נפלו בכנרת אבל לאחר טווח נוסף פגע פגז במצבור תחמושת בצמח והוא התפוצץ. אחר כך קירבו התותחים את הטווח ופגעו ברגלים ובשריון בין צמח ודגניה. השדות היבשים החלו לבעור והחיילים הסורים נמלטו ובעקבותיהם השריון. עד הערב פינו הסורים את כל שדה הקרב ונסוגו בחזרה לתל אל-קאסר.
למחרת, בבוקר ה-21 במאי 1948 שבו כוחות ההגנה והתבססו במשטרת צמח ובעיירה. עשרות הגוויות זוהו והובאו לקבר אחים בדגניה.

תוצאות הקרב

הסורים תלו את כישלונם באי מוכנותם ובאיכות הביצורים הישראלים. הם הצביעו על רמה ירודה של חיל הרגלים והעדר תיאום בין היחידות השונות. בעקבות הכישלון הזה התפטרו שר ההגנה, הרמטכ"ל (במקומו מונה חוסני א-זעים) ומפקדי שתי החטיבות. המפלה שכנעה משקיפים בריטים כי הערבים לא ינחלו ניצחון במלחמה זו. 
הסורים נטשו את תקוותם שיוכלו לפרוץ לנצרת וחיפה והסתפקו בהפגזות ובהתנגשויות מקומיות בעמק הירדן. הם החליטו לתקוף ולכבוש נקודות מבודדות כדי לזכות בהישג כלשהו. ב-10 ביוני 1948 הם תקפו את עין גב ונהדפו, אולם לקראת כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף, הם הצליחו לכבוש את משמר הירדן וליצור ראש גשר בצורת משולש לעבר הגליל העליון המזרחי. מכאן ואילך התנהלו רוב הקרבות בחזית הסורית באזור ראש הגשר הזה (מבצע ברוש).
מבחינת היישוב היהודי הייתה ההצלחה בקרב עמק הירדן המשולבת בהצלחת הקרבות באזור גשר וכוכב הירדן חשובה ביותר. לא רק שתוכניות הסורים והעיראקים לפרוץ משם לעבר הגליל נחלו מפלה אלא שהצלחה זו העמיקה את הביטחון ביכולת העמידה שלו על אף נחיתות בכוח הנשק, בשריון, ארטילריה ומטוסים.

לא ניתן לדבר על הקרבות בעמק הירדן, מבלי להזכיר את הקרבות בקיבוץ גשר

הקרב על קיבוץ גשר במלחמת העצמאות נערך בין חברי קיבוץ גשר, לוחמי פלמ"ח ולוחמי גדוד ברק של חטיבת גולני ובין הלגיון הערבי וחיל המשלוח העיראקי. הקרב נערך בשני שלבים: הראשון, טרום הכרזת המדינה - התקפה של הלגיון הערבי (27 באפריל 1948 - 29 באפריל 1948), והשני, לאחר הכרזת המדינה - התקפה של חיל המשלוח העיראקי (15 במאי 1948 - 22 במאי 1948). בכך הייתה גשר לאחת הנקודות הבודדות אשר בתחומי מדינת ישראל של החלטת החלוקה שהותקפה על ידי הלגיון וששטחים בסביבתה נתפסו על ידו. הקיבוץ נהרס אך לא ננטש.
ילדי גשר והבלתי לוחמים, פונו בתחילה לאשדות יעקב ומשם לחיפה.

 

 

סיפור תמים ממלחמת השחרור
נכתב ע"י מיכה תמיר מפיה של מרים גבעול ז"ל

כשהודיעו על פינוי הילדים וכל שאר הבלתי לוחמים, קיבל כל אחד מהנשארים הודעה לאיזה קטע ועמדה הוא שייך (למטרת שמירה על הישוב). מיד אסף כל מפקד את אנשיו וחילק את התפקידים.

השתייכתי לקטע מס‘ 3, בצד הדרומי מזרחי של המשק (אשדות יעקב). לאורך גדר הקיבוץ נחפרה תעלה שרק איש אחד היה יכול לעבור בה. התחילו להכין בתוך התעלה עמדות ובהן כוכים, שכל אחד יוכל לשבת ולנוח ברגעי הפוגה בלילה. בעמדה היה טלפון שקשר אותנו עם המפקדה ועם המרכזייה.  ביום הפינוי הופצץ חדר האכילה. עברנו לאכול בחדר האכילה של הילדים שפונו. לצורכי אכילה היו ריצות למטבח וחדר האוכל בין הפגזה להפגזה. ואם תפש אותנו אווירון בדרך היינו משתטחים...

חלקת האפונים הייתה קרובה למשק, מאחורי הגדר. הטרקטוריסט שעבד בה השתייך לקטע שלנו. היינו מנצלים כל הפסקה ביריות ללקט אפונים עבורנו, 
ואם ירו- הסתתרנו מתחת לקומביין (רכב גדול המיועד לקציר). גם לכרם הגענו. בצרנו וארזנו אחר כך ברפת.
 
מים היו רק ברפת. לבחורים אין בעיה. רוצים להתרחץ – מתיזים בצינור. אולם, אנו הבחורות, הרפת הרי פרוצה. היציע חבר – מרים, מה הבעיה, בואי נחזיק שמיכה.

התגנבתי באחד הערבים להחליף בגדים. התפשטתי והנה אווירון. ועלי הן להיות בעמדה בתפקידי. תפסתי בגדי בידי ורצתי עירומה. הגעתי לפתחו של מקלט. ישבתי והתחלתי להתלבש ושוב – אווירון. רצתי בבגדים התחתונים בלבד. רצתי דרך הרפתות שלא יראוני בקלקלתי. איכשהו גמרתי להתלבש והגעתי לעמדה.
 
משנפלו שער הגולן ומסדה, החמיר מצבנו. שח לי חבר: מי יודע מה מצפה לנו? ודאי יש לנו כאן בין הלוחמים מספר זוגות – אבות ואימהות לילדים שאינם בבית. היש עוד בעולם צבא כזה ששניהם לוחמים?

 

 

חגיגת העצמאות 1997
מופע החג של אותה שנה היה בנושא "100 שנות ציונות".
באותה תקופה הייתה שוש פרח רכזת התרבות של אשדות.
תחת ניצוחה של שוש נוצרו מספר קבוצות כאשר כל קבוצה ייצגה נושא שונה הקשור בציונות:

"ההרצלים", "החלוצים והבילויים", "הקמת המדינה", "ירושלים" ו- "העליות".
המופע כלל מערכונים הומוריסטיים, שירים וריקודים ומשתתפיו היו מכל הגילאים.
ערב החג כולו היה מושקע וחגיגי במיוחד.

 

הקליקו לאלבום התמונות עצמאות 1997...

 

חגיגת העצמאות 1996
מופע החג באותה שנה היה בנושא "העליות השונות באשדות" אותן ייצגו 3 קבוצות:
"הצפון אפריקאים", "הדרום אמריקאים" ו"התימנים".
כמובן שאלו הן רק חלק מהתפוצות אשר מהן הגיעו לאשדות עולים, חלקם בעליות הנוער השונות.
הקבוצות כללו ילדים, נוער ובוגרים והופיעו בשירה, בריקוד בשלל תלבושות אופייניות והרבה הומור.

בנוסף, הופיעו על הבמה: בריקוד- בנות הקיבוץ, בשירה- ההרכב המקומי- "אשדורמי", מקהלת הילדים ובחורי אשדות, ילדי החוג לקרטה- בתצוגת יכולת מרשימה וילדי א‘-ה‘ הציגו את שמות העליות השונות.
מפיקת הערב הייתה שוש פרח- רכזת התרבות היצירתית והבלתי נלאית.

 

הקליקו לאלבום התמונות עצמאות 1996...

 

 

מיומני הקיבוץ

קטע פיוטי מתוך יומן קיבוץ אשדות יעקב מס‘ 1059, שראה אור ב-1/5/1948- שבועיים לפני קום המדינה. ברקע- הקרב על גשר שנערך בין ה- 27 ל- 29 באפריל 1948.

 

"יהי שלום בחילך"
האדמה רוותה גשם למכביר, עד כי דימית לראות את הדרך המופשרת, כאגם נרחב הנמתח לאורך כל השטח, המוביל אל שדה הגן והבננים. דימית כי הנה זה שלג שהפשיר, עיסה רוויה מים, מעלה אדים דקיקים, חורורים שהעין לא תשורם. 

הנני צועדת לצידי הדרך, בשביל צר הנוטה אלכסונית כלפי הדרך. דרך זו משום-מה מעלה תמונות נוף מ"מחוז ילדות" רחוקה, משם, מעבר חייך השני, התעטף והולך ערפילים נוגים, נוגים. ידוע ידעת כי כל המקרמות*, אשר אותם שזפה לראשונה עינך, עין הילדות, אינם עוד כאשר היו. 

השביל צר, כבוש ברגלי העוברים כאן מידי יום ביומו לעבודתם, הלוך וחזור. השער מאחרינו. אנו צועדים אל לב השדות. העין תרה אחרי צלליות-דמויות, שתתגלינה עוד מעט על פני האופק של מישור זה, עטור הרים קרובים-רחוקים, עלופי סוד וכמיהה בלתי מושגת, ככל אופק שהוא נראה כהקרוב, ולעולם לא תקרב אליו, כך יראו לי תמיד הרי גלעד-גולן. האם לא באחד המקומות האלה הקימו את בריתם יעקב ולבן, את גל-עד הברית?

העין תרה אחרי שרשרת הצלליות היוצאות מידי בוקר, בטרם השחר, להבטיח צעידה זו, הבטוחה ככלות הכל גם בימים אלה. השדות שלנו הם, ואת ההרגשה הזאת אין עוקרים מן הלב גם הדי ההתפוצצויות הקרובות ורחוקות. יש ותראם את "בחורינו" מתרחקים אל לב המעגל, ואם גם ברגע זה לא הבחינה בם העין, ידעת כי ישנם. ואם גם רחקו – השדה שלנו הוא.

הנך מעיף עין לצד דרום: בתים מלבינים ועל כולם האסם והארובה, ארובת הקיטור המתנשאת בגאון, שלא הונמך גם בימים אלה. שורות-רחובות הקורדונים* כמישה ללא עת זורקה בם, ועל כן כה גלויות לעין תחייכנה העגבניות האדומות, ידך אך תיגע וכבר נושרות הן מעל בדיהן בנקל. פח אחרי פח מתמלא. נחליאלי עליז צבעים וקל-זנב ידדה בפאתי הדרך בשורת אביב כי באה.

הינומה כחלחלה יעטו ההרים – הדליקה מזה, הגלעד מזה. זרות ונכר נושבים מהם. לעולם תראם חשופים כה, ויפה ומרתקת העריה.

יריות, התפוצצויות מקרוב ומרחוק. כהד יענו ההרים. מנגינת ליווי, שהאוזן מסכינה להן. אך יש אשר כרעם ירעים מקרוב, ונשאת עיניך אל עבר הבתים הלבנים – השלום להם?
עמוד עשן כחלחל ייתמר לשמים, זקוף ובוטח. משואות אלה – משואות חיים וביטחון. והלב הוגה ניבים נפלאים מנבכי הימים הרחוקים: גם אז עמדה אומה על חייה:
"שאלו שלום ירושלים ישאלו אוהביך. יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך".*

יהודית ג.
 

דבר העורכת: המאמר הושאר נאמן למקור, השפה בה משתמשת הכותבת היא מליצית ואותנטית לתקופה זו, יתכן שקיימות כמה שגיאות, צריך לזכור שרבים ממקימי הקיבוץ היו "עולים חדשים".
                                                                                        
*ביחיד- מקרמה: עבודת יד שנעשית באמצעות קשירת חוטי בד מסוגים שונים. למשל- וילונות, מפות ומתלים.
*קורדונים: מוטות תמיכה לצמחייה חקלאית, בעיקר למטפסים, כגון גפנים.
*תהילים קכ"ב, ו‘-ז‘

 

כך נכתב בעמוד הראשי של יומן הקיבוץ מס‘ 1062, שראה אור ב-24/5/1948- עשרה ימים לאחר הכרזת המדינה. ברקע מלחמת השחרור- קרבות עמק הירדן והפינוי.

 

במערכה- עשרה ימים
היום יום 24 במאי.

עשרה ימים מאותו יום מיוחד ומיוחס- 14 במאי, עשרה ימים שעושים היסטוריה ועומסם כעשרה נצחים.

הוכרזה מדינת ישראל והרים ישמעאל ידו עליה. ירושלים עיר הנצח, עיר השלום, רחובותיה נלחמים, שכונותיה במערכה – והיא עומדת. העיר העברית, האביבית, השוקקת כים שלרגליה- מורעשת מן האוויר. ואף עמקנו השוקט נזדעזע זעזוע שני (לאחר ימי גשר בשלהי אפריל ס.ז.) ואל משואות שער הגולן ומסדה אנו נושאים עינינו, כי אין רואים עוד את שני מגדלי המים שהיו מתנשאים מרחוק בלבנם הגבוה...

עמדה דגניה הוותיקה, עמדה ההכרה כי אין נסיגה ואין מקום מבטחים מאחורינו; עמד האדם הלוחם נגד השריון, ניצחה הרוח החופשית.

ואשדות הגדולה, רבת-העם, ההומיה - שבתה ממלאכה ושקטה מרעיד. אף המקלטים והחפירות, שידעו שלושה ימי חיים רועשים, נדמו. פונו הזקנים, הילדים – ברגע האחרון, בחוג אווירוני האויב מעל לראשי התינוקות המצופפים במכוניות משא. בדרכים ספגו עוד מפגזי האויב, אף נפצעו, זחלו בתעלות בצדי הדרכים המופצצות עד הגיעם לכנרת. פונו, בבהלת שעה חמורה במערכת, גם חברים רבים ונוער כבלתי-לוחמים. מחשבת רבים ודאי לא השלימה עם כך, הרי חונכנו לעמוד במקום שהגורל העמידנו ולא להירתע. ואכן נקוטו* האנשים באכלם לחם-הפליטים בחיפה פתוחת-הלב ושמחו לשוב, להיות שלמים עם עצמם, עם גורל איש מישראל באלה הימים. חזרו ביום ה‘, חזרו במוצאי שבת, ועומדים לחזור גם הערב, ובין החוזרים גם הכיתות הגבוהות, הבנים והבנות.

לא רחוק היום ואשדות תחדש רעשה כקדם, ואיש אשדות יאמר אז: מי יתנני מנוחה מעט, מנוחת שבת מעמל ימי-חול, ושקט של ילדים ישנים את שנתם עייפי-משובה. לא ירחק היום- אמונה היא ותקווה ובטחון.

ימי התחפרות הם לנו, לעמק ולישוב כולו.

עוד ירום ישראל ידו – וגבר.

מ. בסוק
                                                                          

*ביחיד- נקוט: נמאס על עצמו, מאס בדרך או בדבר מסוים.

 

מאמר שנכתב ביומן הקיבוץ מס‘ 1121- שראה אור ביום העצמאות 1949, שנה לאחר קום המדינה, הכותב נזכר באשר אירע שנה קודם לכן.

 

לפני שנה
על סף השנה השנייה למדינת ישראל צפים ועולים הימים המצוינים בהישגים ובניצחונות של צבא ההגנה והישוב, מעלים אני בזיכרוננו את חברינו שנפלו חלל במלחמת החירות, זוכרים את עמידתה של אשדות כולה במערכה.

אכן, היו לאשדות ימים קשים ומצבים חמורים, היא צורפה בכור הלחימה, קנתה ניסיון ונתחשלה. אשדות קיימה גבול על כל אשר לו, לא נטשה אף חלקת אדמה ועוד הוסיפה והגדילה, חולשת על כל שטחיה ועל מעברות הירמוך, ובכל עת הידרשה נענתה לדרישה והושיטה עזרה לנקודות אחרות – עזרה באדם ובנשק, עזרה במחיר אבידות יקרות.

אכן, מיוחדים התנאים הגיאוגרפיים שלנו: רחבה מישורית צרה בגבולות עבר-הירדן סוריה, בין ירמוך ממזרח והירדן ממערב ואגם נהריים מדרום. ישוב בעל אוכלוסייה רבה ומגוונת, המשוכנת בבנייניי בטון ולבנים חדירים, בנייניי משק מפוזרים ורבים, ביניהם בתי תעשייה ומלאכה, ורב רכושו של המשק החי והדומם, פרי שנים של עמל ובנייה.

מצבת הנשק התאימה בזמנו למצבת הכוח הלוחם באזור ובעמדות שבחוץ (קרי: משלטים) ואם בעוצמה של נשק קל בלבד. נשק מסוגים שונים, מיושן ברובו, אשר השתמר יפה בתנאים של השלטון הבריטי בארץ.

יום ה-14 במאי – בא היום הגדול המקווה. נסתיים והגיע לקיצו השלטון הבריטי בארץ. שעות אחרי הצהריים. רבים החברים הצמודים אל מקלטי הרדיו. בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל. גל של שמחה רבה עובר על כל אחד, ורבה החרדה: היפלשו עמי ערב? איך נעמוד? הלב רוטט, העיניים תרות על פני הרי הגולן והגלעד. הערב מביא ידיעות ראשונות על המשא ומתן המתנהל בנהריים, על השתלטות כוחות עיראקיים על מפעל החשמל וכל אשר בו. ואנו, אשר שימשנו משנים כמרכז ומעוז לאנשי נהריים, נמצאנו עומדים חדלי ישע בתוקף הנסיבות והתנאים. ועם החמרת המצב שם ידענו כבר, כי לא עניין מקומי בלבד הוא. בו בערב הופעלה ונערכה אשדות כולה ללחימה ולהגנה. הקשר עם אנשי נהריים והשיחות הטלפוניות עם השליט העיראקי ואיומיו הבהירו לנו את המצב ללא אשליה. בו בלילה פוצצו הגשרים ליד גשר.

למחרת ב-15 בו נקבע משטר צבאי ממש. אין יוצא לעבודת שדה וגן. מרבית הציבור מרותק לעמדותיו, מעמיקים חפור בונים בקדחתנות מקלטים ונעשים סידורים נוספים לשעת החירום. ניתנה הוראה להיכנס למקלטים.

בשעה 9:00 נשמעת שריקת הפגז הראשון בחצר. במוסך האווירונים לשעבר נפגע אחד החיילים. למחרת היום בעוד אנו שקודים על ההתחפרות ועל הביצורים, נשמעים זמזומי האווירונים, והפצצה הראשונה מרעישה את הנקודה כולה...

י. ענבי