יום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

אנדרטת השואה בבית הקברות של אשדות יעקב

 

 

 

חברי אשדות יעקב מאוחד שלחמו במלחמת העולם השנייה:

התמונות מהארכיון

 

 

 

 

 

יאנוש קורצ‘אק והקשר האשדותי
אספה, ערכה וכתבה- אלה תמיר עציוני
 

על האיש ופועלו 
יאנוש קורצא‘ק (שם עט) היה סופר, איש חינוך ורופא. הוא נולד בוורשה שבפולין ב-1878 בשם הנריק גולדשמידט, למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת. הוא למד רפואה באוניברסיטת וורשה ובמהלך לימודיו הזדמן לו לעבוד במחלקת הילדים של בית החולים בו למד. במסגרת זו פגש ילדים ממשפחות עניות ומצוקותיהם נגעו ללבו. 
יאנוש קורצ‘אק הצהיר כל חייו על השתייכותו לשני העמים- היהודי והפולני ולעיתים חש קריעה בין שתי הזהויות. הוא הקים וניהל שני בתי יתומים- אחד לילדים יהודים והשני לפולנים. בית היתומים היהודי נוהל על ידו במשך כ- 30 שנה- משנת 1911 ועד להירצחו במחנה ההשמדה טרבלינקה בשנת 1942. 
יאנוש קורצ‘אק פיתח גישה חינוכית מקורית ומהפכנית ששמה את הילד במרכז- קודם כל באהבה לילד, בייחודו של כל ילד, בכבוד הילד ובזכויותיו. בתי היתומים שהקים היו מבוססים על שלטון עצמי של הילדים ועל שוויון בין התלמידים. הוא היה אחד מהראשונים בתחום שיקום ילדים ובני נוער ואבחון חינוכי, ומהחלוצים במחקר בתחום ההתפתחות הפיזית והנפשית של הילד. הוא חיבר ספרים בתחום החינוך בנוסף לספרי ילדים.

 

בזמן השואה- התפנה עם ילדי בית היתומים שלו, לגטו וורשה, כאשר נשלחו הילדים למחנה ההשמדה בטרבלינקה, הוצע לו להינצל לבדו, ללא תלמידיו. הוא סירב להצעה ובחר ללכת יחד איתם למחנה המוות ונרצח יחד איתם. בכך נחקק בהיסטוריה היהודית כסמל להקרבה, גבורה ומסירות נפש. 

הביקור באשדות יעקב והקשר עם ילדי הקיבוץ
בשנת 1934 ביקר יאנוש קורצ‘אק באשדות יעקב במסגרת ביקורו הראשון בארץ ישראל. הוא שהה בקיבוץ עין חרוד במהלך ביקורו ורצה לבקר בעוד אחד מהקיבוצים הצעירים דאז.
זאב יוסקוביץ‘ (אז חבר קיבוץ אשדות יעקב) שהיה שליח בפולין ב-1934 עמד בקשר עם רחל בובשבר חברת הקיבוץ, במכתבו אליה המליץ בחום לא להחמיץ את ההזדמנות ולהזמינו להרצות בפני החברים באשדות. בחדר האוכל של הקיבוץ הרצה קורצ‘אק בנושא בית היתומים שניהל וגישתו החינוכית, בפני החברים שדיברו רוסית ופולנית. משם פנה לבקר בבתי הילדים.
דלות האמצעים והתנאים בהם התחנכו ילדי הקיבוץ דאז, הותירו בו את רשמם. לאחר שחזר לוורשה דאג לארגן ציוד ובתיווכו של יוסיקוביץ‘, שלח אותו אליהם יחד עם תצלום שלו עם כובע-קסקט וזקן.          

ביומן הקיבוץ מס‘ 223 שראה אור ב- 3/5/1935, כתבו ילדי חברת הילדים:
"בית ספרנו עדיין צעיר לימים, קטן במספר תלמידיו ועני במכשירי לימוד ועבודה. זה גורם לקשיים מרובים. בימים האחרונים נוספו לרכושנו, תודות לחברנו יוסקוביץ, מכשירים יקרים מאד- מיקרוסקופ, זכוכית מגדלת טובה, מערכת מפות של גוף האדם, מפות אנטומיות, מפה גיאוגרפית אילמת, מוטודור מעץ שמניעים אותו על ידי חשמל. כל זה נשלח לנו שי מהמחנך והסופר הדגול יאנוש קורצ‘אק . הוא שלח לנו גם את תמונתו. אנו מודים ליוסקוביץ... אנחנו נכתוב לסופר והמחנך יאנוש קורצ‘אק ונחשוב איך להודות לו על השי הנפלא ששלח לנו."

סבתי רבקה תמיר ז"ל, שהייתה אז מורה ומחנכת כיתה ג‘ זכתה לפגוש את יאנוש קורצ‘אק יחד עם תלמידיה בעת ביקורו. בהיותי ילדה צעירה הייתה מספרת עליו בהערצה ובעיניים נוצצות- על היותו איש מרשים בעל נוכחות חזקה ומיוחדת, על המחווה מלאת החמלה שבשליחת הציוד שכל כך היו זקוקים לו אז בבית הספר, על אהבתו לילדים, על דרכו וגישתו החינוכית פורצת הדרך- אשר הזכירה את דרכה שלה בחינוך, שהתבססה על ראיית הילד כאינדיבידואל- כל ילד לפי אופיו וכישוריו וקצב הלמידה האישי שלו. היא חשבה על דרך מקורית להודות ליאנוש קורצ‘אק על מתנתו וזאת תוך עשיית שימוש יצירתי בספרו הידוע "המלך מתיא הראשון". היא נהגה מדי פעם לבחור ספר כדי לקרוא אותו בהמשכים בפני חניכיה, אם בשעה שהתעייפו כבר מעבודת הלימודים המרוכזת ואם בשעת קריאה לפנות ערב על גדת נהר הירדן. שעת קריאה זו הפכה לחוויה לילדים- כל ילד הגיב בדרכו וביחד חיו את המתרחש בספר כמו היה זה חלק מחייהם. לספר "המלך מתיא הראשון"  נכתבו 3 חלקים אך באותה תקופה רק 2 מהם תורגמו לעברית. רבקה העלתה הצעה בפני הילדים לכתוב גירסא משלהם לחלק השלישי- הילדים הסכימו בשמחה. כל מה שכתבו חובר לחוברת ובתוספת ברכות נשלח אל יאנוש קורצ‘אק, תורגם לשפתו והוא הגיב בהתרגשות גדולה על המחווה.

נקודת מבט נוספת מובאת כאן בכתבתו של שמעון וייס מעיתון "דבר" שראתה אור ב-13/11/1983- "קורצ‘אק וילדי אשדות יעקב"
הרבה נכתב על מערכת היחסים החמה שנרקמה לפני 48 שנה בין המחנך הדגול יאנוש קורצ‘אק, שניספה בשואה, לבין ילדי קיבוץ אשדות-יעקב (אז עדיין לפני הפילוג). עד היום שנים רבות אחרי שצעד בראש היתומים היהודים תלמידיו אל תאי הגאזים, לומדים באשדות-יעקב פרקים נרחבים מחייו ומיצירותיו. ורבקה תמיר, מחנכת ותיקה בקיבוץ וארכיונאית, משוכנעת כי ילדי אשדות-יעקב בעבר ובהווה יודעים על קורצ‘אק יותר מרוב ה‘צברים‘ שגדלו בארץ לאחר השואה. ראשיתו של הקשר בין שני הצדדים במכתב קצר ששיגר חבר הקיבוץ, זאב יוסיקוביץ‘ (לימים, יוסיפון, איש תרבות ובוהמה תל-אביבי), ממקום שליחותו בפולין, לרחל, חברת המשק. "אל תחמיצו את הזדמנות ביקורו של קורצ‘אק אצלכם והניעו אותו להרצות. פולני אמנם, אבל מדבר רוסית די טובה. אל תיכנעו לשמחוני, שירצה ודאי לשמור עליו מפני הטרדת הציבור. האמן הפדאגוגי הזה נהנה מכל רגע עם הציבור והדיבור וההרצאה אינם למעמסה עליו. אדרבא, תנו לו חופש בבחירת הנושא. מוטב אולי שתציגו בפניו שתים-שלוש שאלות חינוכיות המטרידות אתכם. תשבעו עונג מדבריו ומאופן הרצאתו.

ואמנם, קורצ‘אק, שבא לבקר את ידידיו בעין-חרוד, ביקש לבקר בקיבוץ צעיר נוסף ושמחוני, מוותיקי עין-חרוד, שהיה ידידו הקרוב, לא הפריע. קורצ‘אק בא בשעות הבוקר ביום קיץ ב-1934* לבקר בקיבוץ שליד הירדן.

"הביקור הזה ריגש את כל החברים," נזכרת רבקה תמיר, אז מחנכת בבית-הספר בקיבוץ, "וכל מי שידע קצת רוסית או פולנית, התרכז סביבו." רבקה עצמה, שהיא דור שביעי למשפחת הרב ישראל משקלוב, לא שלטה בשתי שפות אלו, אבל גם היא התרגשה לא פחות מכולם למראה האיש בעל כובע המצחייה הנצחי, שעמד בחדר-האוכל של הקיבוץ והרצה על בית-היתומים שבניהולו ועל יסודות החינוך. אחר כך ביקר בבתי-הילדים ורבקה תמיר, שהייתה אחת המארחות שלו בכיתת בית-הספר, נזכרת ש"הוא התרשם מהתנאים המוענקים כאן לילדינו." אחרי כמה שעות שבו האורח ומלוויו לעין-חרוד, אך בכך לא תם הקשר.

שנים אחר-כך היו חברי הקיבוץ וילדיו נזכרים בביקור. רבקה תמיר הייתה לוקחת את ילדי הכיתה שחינכה לטיול השבועי אל גדות הירדן ושם הייתה קוראת לילדים פרק מתוך ספריו של המחנך-סופר היהודי מפולין. כך הוסיפו ילדי הקיבוץ להעמיק את היכרותם עם האיש ותורתו. כמה וכמה טיולים אל פינת הקריאה שלגדת הירדן הקדישה רבקה לספרו של קורצ‘אק "המלך מתיא הראשון". משסיימה לקרוא לחניכיה את שני חלקיו המתורגמים של הספר בעל שלושת החלקים, הציעה לילדים לכתוב מהו לדעתם סופו של הסיפור ואת יצירותיהם של הילדים שלחה, בהסכמתם, אל מחבר הספר בפולין. יוסיקוביץ‘, חבר הקיבוץ, שנפגש עם קורצ‘אק, הביא לו את החוברת המעוטרת עם חיבורי ילדי הקיבוץ. "אחר-כך", נזכרת רבקה המחנכת, סיפר לנו שקורצ‘אק התרגש עד דמעות והביע את צערו שהוא נאלץ להאזין לתרגומי החיבורים ולא יכול לקרוא אותם בעצמו בעברית".

קורצ‘אק, שבביקורו בקיבוץ רשם לפניו כי בית-הספר דל בעזרי-הוראה, החליט לשלוח לידידיו בקיבוץ מתנות שיסייעו להם בלימודיהם. בחבילה שהגיעה מפולין גילו ילדי המשק ומוריהם מפות אנטומית של גוף האדם, מפה זואולוגית על התפרסות בעלי-חיים בעולם, מפת כדור-הארץ על שעוונית שחורה, שהייתה אז יקרת המציאות ומטודור עץ חשמלי למשחק ולהרכבה. על אלה הוסיף קורצ‘אק מיקרוסקופ, שהיה בשימושו. "אולי מפני שהתרשם שעסקנו הרבה בלימודי טבע", משערת רבקה תמיר, וכן לא שכח לשלוח תמונת-דיוקן שלו עם הכובע המפורסם והזקן.

לאחר השנים הרבות, שעברו מאז, המלחמות והפילוג בקיבוץ, נותרו בארכיון של אשדות-יעקב רק תמונת המחנך-סופר, שדהתה עם הזמן, והמיקרוסקופ ששלח קורצ‘אק בתוך קופסת עץ מבריקה. רק לאחרונה, בכנס ארכיונאים של התנועה הקיבוצית, גילתה רבקה תמיר כי ברשותה תמונה נדירה של המחנך היהודי שניספה ומן הסתם אולי התמונה המקורית היחידה שנותרה מהאיש, שכל רכושו הושמד בידי הנאצים. לפני תשע שנים, לאחר פיגוע של מחבלים בקריית-שמונה, שניזוק בו גם בית-הספר על שם קורצ‘אק בעיר, התנדבה רבקה תמיר לבוא למקום ולספר לתלמידים על קורצ‘אק ואגב כך גם להציג לפניהם את תמונתו ואת המיקרוסקופ שלו. עד היום נמשכים הקשרים בין בית-הספר בקריית-שמונה לבין הארכיון של אשדות -יעקב.

באשדות-יעקב כועסים קצת על הידידים ממוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות המבקשים, בצדק מבחינתם, שיעברו לידיהם שתי המזכרות שנותרו מיאנוש קורצ‘אק ואולם רבקה תמיר ממהרת להדגיש: "כיוון שזה תופס מקום נכבד במודעות שלנו והשימוש החינוכי-חברתי שאנו עושים ועשינו בשי הזה הוא רב. וכיוון שאחרי הכל זהו שי פרטי שניתן לנו- אנו חושבים שמגיע לנו להחזיק בתמונה ובמיקרוסקופ של קורצ‘אק ותאמין לי שאנו שומרים עליהם כעל בבת-עינינו."

*בכתבה המקורית נכתב כי הביקור חל ב-1935, למיטב ידיעתי ולפי המידע שקיים בנושא, הביקור חל ב-1934

מה עלה בגורלם של המיקרוסקופ והתמונה 
בשנים מאוחרות יותר של חייה שימשה רבקה תמיר כארכיונאית אשדות יעקב מאוחד ועשתה זאת במסירות ובשקידה במשך שנים רבות. מתוקף תפקידה ובשל החלק שלקחה בקשר היפה שנרקם בין יאנוש קורצ‘אק לילדי הקיבוץ, שמרה בארכיון הקיבוץ מכל משמר את המיקרוסקופ ואת תמונתו עם הקסקט שנותרו כמזכרת מאותו ביקור מכונן. בתקופה שלאחר פרישתה בסמוך לפטירתה, הועבר המיקרוסקופ למוזיאון בית לוחמי הגיטאות שם הוצג במשך שנים רבות. במהלך שנות ה-90, כשבנו את תערוכת קורצ‘אק ב"יד לילד" במוזיאון "בית לוחמי הגיטאות" נשלח המיקרוסקופ לנגר-רסטורטור כדי שיכין קופסא מתאימה לתצוגה, סדנתו של הנגר נפרצה המיקרוסקופ נגנב ואבדו עקבותיו... ניסיונותיי לאתר את התמונה המקורית של יאנוש קורצ‘אק עם הקסקט לא צלחו, העתקים שלה נלקחו ב-1983 ונשמרו בארכיון קיבוץ עין חרוד (שם שהה קורצ'אק אצל ידידיו במשך ביקורו ב-1934) ובארכיון התצלומים של מוזיאון "בית לוחמי הגיטאות" שם ניתן למצוא גם שני תצלומים של המיקרוסקופ.

 

תודות:
- לטלי שנר מקיבוץ לוחמי הגיטאות, אשר אפשרה לי להיעזר בעבודת הסמינריון שכתבה: "ביקורי יאנוש קורצ‘אק בארץ ישראל בשנים 1934 ו- 1936 והשפעתם על עיצוב תפיסתו את האדם והאדמה", ועל הסיפור אודות "דרכו האחרונה" של המיקרוסקופ.

- לשאול ינאי ארכיונאי אשדות יעקב איחוד על העתק הכתבה של שמעון וייס מעיתון "דבר".

- תודה מיוחדת למיכה תמיר על המידע ועל ההשראה למאמר זה.

 

           

המיקרוסקופ ששלח יאנוש קורצ'אק לילדי אשדות יעקב

 

קורצ'אק והקסקט- התמונה ששלח יאנוש קורצ'אק לילדי אשדות יעקב 

                       

 

 

סיפור מסעותיהם של בני משפחת בידרמן מפולין, בזמן מלחמת העולם ה-2 והשואה 
הובא לכתב ונערך ע"י אלה תמיר עציוני- מפי שרה עציוני (לשעבר בידרמן) וליה בידרמן

 

זהו סיפורה המרתק של משפחתו של אריאל עציוני, אישי היקר, מצד אמו שרה.

משפחת בידרמן התגוררה בעיירה ליד העיר הגדולה לבוב (אז בפולין היום באוקראינה). בתחילת המלחמה בעת שהיו הנאצים במסע כיבוש אירופה, בובק (זאב) הבן הגדול, שהיה בלבוב

באותה עת, נלקח בעל כורחו למטרת גיוס למחנות עבודה בסיביר. גברים פולנים רבים שהיו כשירים לעבודה "גויסו" כדי להחליף את הגברים הרוסיים אשר יצאו להילחם מול הצבא הגרמני. הוריו ואחיו דאגו לו מאוד כאשר לא שב הביתה.
לייבוש (אריה) אב המשפחה יצא לחפש אחריו והצליח למצוא אותו לאחר כמה שבועות, בטרם

נשלח לסיביר.

 

בזמן שהותם שם כבשו הגרמנים את העיירה בה התגוררו והיו בדרכם ללבוב. לייבוש צורף לכוח העבודה וכך הועברו יחד הוא ובובק לסיביר.

 

בסיביר עבדו כחוטבי עצים והתגוררו אצל אישה יהודייה שהסכימה לתת להם מחסה. שם חלה בובק בטיפוס, מחלה קשה מאוד. לייבוש שהיה חייט במקצועו, ביצע עבודות חייטות כדי להשלים הכנסה ולספק לבובק שנחלש מאוד בשל המחלה, מזונות ותרופות שהיו אז יקרי המציאות. לייבוש סעד את בנו בעזרת האישה, עד שהחלים.

לאחר 3 שנים שוחררו האב והבן ממחנה העבודה בסיביר. ביחד עם אותה אישה הם נדדו עד לאוזבקיסטן שם היה בטוח יחסית (אוזבקיסטן הייתה אז תחת השלטון הסובייטי). הם חלקו חדר אחד בעיירה ליד טשקנט (עיר הבירה) עד לסוף המלחמה. שם הכיר בובק את ליה, שגורשה מרומניה יחד עם משפחתה והגיעו גם הם לאוזבקיסטן כדי למצוא מקלט. 
שם הם גם נישאו.

במשך כל תקופת המלחמה הגבול עם פולין היה סגור ולא ניתן היה לחזור או לקבל ידיעות באשר לגורל המשפחה.

 

באותה עת, בפולין הכבושה, נלקחו שלושת ילדיו הצעירים של לייבוש למחנה השמדה, ואשתו מרים, אשר סירבה להיפרד מילדיה הצטרפה אליהם וכך נרצחה יחד איתם.
אנג‘ה (חנה), האחות הבכורה, נשארה לבדה. היא הייתה במחנה ריכוז במשך 3 שנים, שם פגשה את בעלה לעתיד, שרוליק (ישראל), אתו התחתנה בגמר המלחמה. באותו מחנה ריכוז הכירה אישה בשם הלה (חיה) והן התיידדו והתקרבו מאוד. התנאים במחנות הריכוז היו תת אנושיים, מתוך התנאים האלה בלטה הלה בעיניה של אנג‘ה ברמת הטיפוח האישי ובאופייה המיוחד, העדין.

 

בסיום המלחמה, הציע לייבוש לאישה מסיביר לבוא איתם לפולין, היו לה שם קרובי משפחה. כך עלו בובק עם אשתו ליה, לייבוש והאישה על רכבת מאוזבקיסטן לכיוון פולין.

 

יום אחד עמדה אנג‘ה ב"מיקרה" בתחנת רכבת מסוימת, כאשר לפתע זיהתה את בובק מבעד לחלון רכבת שעברה. כאשר ירדו ה-4 מהרכבת, שמחה מאוד לגלות שבני משפחתה חיים ושבובק נשוי, אך הייתה מופתעת למצוא איתם את אותה אישה מסיביר. אנג‘ה שהייתה בעלת חושים מפותחים, קלטה שהאישה רוצה לפתוח חיים חדשים עם אביה ללא ילדיו שנותרו לו מאשתו המנוחה. היא הציבה לו אז אולטימטום: או אני או האישה! 
לבובק, גם כך היה קשה עם נוכחותה של אותה אישה בשל היחסים שהתפתחו בינה ובין אביו, אך השלים עם המצב כיוון שעזרה להם בסיביר בנותנה להם מחסה ומזון וגם תמכה באביו בעת שסעד אותו בחוליו. כאשר הציבה אחותו את האולטימטום, רווח לו.
לייבוש בחר בילדיו שנותרו לו ונפרד מאותה אישה, אשר המשיכה לדרכה בחיפוש קרובי משפחתה.

בתקופה זו של התאוששות ושיקום שלאחר הזוועות שעברו, התגוררו בני המשפחה בעיירה ולבז‘יך (וולדנברג בגרמנית). העיירה הייתה שייכת לגרמניה עד 1945 (סוף מלחמת העולם ה-2), כעונש על פשעי המלחמה של הגרמנים- נלקחה מגרמניה וצורפה לפולין, רוב תושביה הגרמנים גורשו. ולבז‘יך שימשה כעיר מעבר למספר לא מבוטל של יהודים אשר שרדו את השואה. שם הכיר לייבוש את הלה, חברתה הקרובה של אנג‘ה, הם התאהבו ונישאו לשמחתה הגדולה של זו.

 

כשנה לאחר תום המלחמה נולדה להלה ולייבוש בת והם קראו לה- שרה. 
שרה היא אמו של אריאל בעלי. כשהייתה בת 10 עלו השלושה (הלה, לייבוש ושרה) לארץ, בעקבות אנג‘ה ושרוליק ובובק וליה שעלו לארץ קודם לכן.

משפחת בידרמן שרדה את השואה. כאן בארץ ישראל השתרשה וממשיכה להצמיח ענפים חדשים. 

 

משפחת בידרמן לפני המלחמה

 

 

הנצ'ה בידרמן- אחת מ-3 ילדיו הצעירים של לייבוש, נרצחה במחנה השמדה

 

 

הלה- יחד עם הדודים שגידלו אותה, בזמן השואה

 

 

בובק וליה

 

 

אנג'ה ושרוליק ביום חתונתם

 

 

ליה, בובק ואנג'ה

 

 

ארוחת ערב עם חברים אחרי המלחמה- משמאל לייבוש והלה, במרכז עומדים- אנג'ה ושרוליק

 

 

הלה עם שרה בת השנה

 

 

 

מובאים כאן 3 קטעים מתוך הספר "שער המפלים"- רומן היסטורי שכתב מיכה תמיר

הקטעים עוסקים במפגש בין ילדי הקיבוץ לילדים ניצולי שואה.

 

הקטע הראשון מתרחש בקיבוץ "מפלים" , השוכן בעמק הירדן ממערב ל"ספן":

 

הסנדוויץ' לאחר כך.

לכיתתו של אפרים, היגיעו שלושה ילדים "משם". ילדים מוזרים. עיניהם היו תרות בחרדה את סביבתם. לא דיברו עברית ולכן לא ניתן היה לקיים אתם תקשורת. רק עם המבוגרים דיברו יידיש ורוסית.

 

הילדים המקומיים עקבו אחריהם בסקרנות מלווה בחשש. בואם יצר איום על ההיררכיה החברתית של הכתה. חברת הילדים לא כל כך ענינה אותם. הם עסקו במעין המשך מלחמת הישרדות פרטית, אשר קיימה אותם בחיים עד הגיעם, אך יצרה בעיות בסביבתם החדשה.

 

ניסיונות כוחניים של הילדים החזקים ביותר, נסתיימו בפציעות ממשיות. שלושת הילדים, למרות שברגיל התרחקו זה מזה, הרי כאשר הותקף אחד מהם, עמדו יחד כחיות פראיות ולא בחלו בכל אמצעי להבסת המאיימים.

 

בכיתה - ליד אפרים, הושיבו את אברהם, שהיה בוגר בשנה וחזק בגופו. בשיעורים היה יושב בשקט ומנסה לקלוט כל מילה, למרות שעדיין לא הבין את השפה. גישתו אל אפרים הייתה עניינית ובשמרו על ריחוק מסוים, לא ניסה להתקרב מעבר לדרוש.

 

"את יודעת אימא," אמר ערב אחד לרות, "קשה להאמין שאברהם היה במלחמה ושלא יודעים כלום על משפחתו. אני לא רואה שהוא עצוב ממש. הוא משחק עם כולם ומתעניין בכל דבר. קשה להאמין."

 

"תראה אפרים, לפי מה ששמעתי, הוא נותק ממשפחתו כבר לפני ארבע שנים שבמהלכן נדד וברח והסתתר, עד שמצאו אותו חיילי הבריגדה." אמרה לו תוך שהניחה את ידה על כתפו, "תראה איך אני דואגת לך כאן, שאתה בסביבה פחות או יותר מוכרת ושקטה... והילד הזה... ארבע שנים במלחמה... איך הוא התקיים? כיצד החזיק מעמד? תחשוב על זה. הרי היה בן שבע בערך, כאשר נותק מהוריו... תגיד לי אפרים, מה הוא עושה בערבים?"

 

"נדמה לי שבדרך כלל הוא הולך לחדר התרבות. מקשיב לרדיו ומסתכל בתמונות בעיתונים. הוא ממש מתעניין באוטומובילים. הוא גם מתמצא."

 

"אולי תזמין אותו אלינו לפעמים?"

 

כעבור כמה ימים הביא אפרים את אברהם.

 

"שלום." אמר אברהם עם היכנסו, "אני יכול יושב?" שאל בעברית מגומגמת שהחל לרכוש.

 

"שב בבקשה. מה שלומך?" שאלה ברוסית.

 

"אני לדבר רק עברית." אמר לה בארשת רצינית, "אני לא רוסית."

 

רות התבוננה בו ודמעות עמדו בעיניה. אפרים נבוך.

 

"אתם רוצים לאכול, לשתות?"

"מה יש לנו אוכל ושתייה?" שאל אפרים בהשתאות.

 

"כן. הבאתי מחדר האוכל. ידעתי שתהיו רעבים עד שנלך לארוחת הערב." אמרה בשעה שערכה את השולחן.

 

שלושתם ישבו בשקט וסעדו את ליבם. אפרים נהנה מהאינטימיות ומהתערובת המתוקה שנוצרה בפיו. במיוחד אהב את הקרום הפריך - גבישי - שנוצר באורח מוזר, בשכבת המגע של הלחם עם הריבה. מטעם זה, לא היה משתמש במרגרינה. בזווית עינו בחן את אברהם.

 

בתחילה חשש אברהם ותהה על החדר הקטן, אך לאחר מכן, חש נינוח וניגש ברעבתנות למלאכת האכילה. לפתע נדהם אפרים, כאשר ראה אותו נוטל שתי פרוסות הלחם האחרונות, בודק אם אין רואים אותו ותוחבן מתחת לחולצתו. אפרים פנה אל רות, אשר סימנה לו בעיניה כי הבחינה וכי אינה מעוניינת להתייחס. לאחר מכן, פנו שני הנערים לשחק עם חבריהם על המדשאה הגדולה.

 

"ראית שהוא גונב לחם?" שאל אפרים את רות כאשר שב לבדו.

 

"כן אפרים, ראיתי. זה נורא. כנראה שהוא חייב להבטיח את עצמו. תאר לעצמך מה עבר עליו."

 

בערבו של היום הבא,  ארחו שוב את אברהם, אשר חזר והבטיח לעצמו שתי פרוסות לחם אחרונות.

 

בערב היום השלישי, כאשר ישבו לאכול, נטל אפרים שתי פרוסות לחם, מרח על אחת מהן ריבה, הצמידן זו לזו, עטפן בנייר עיתון והושיטן לאברהם.

 

"זה בשביל אחר כך." אמר לאברהם בחיוך.

 

"מה? אני לא... אה, בשביל אחר כך." אמר במבוכה והתבונן בראש מושפל באפרים וברות, אשר הביטו בו בחיוך. לפתע פרץ בצחוק היסטרי, אשר הפך עד מהרה לבכי נורא וקם ממקומו בכוון הדלת. רות הקדימה אותו, חסמה את דרכו וחיבקה אותו בחוזקה. "שה, שה," הרגיעה אותו כהרגע תינוק, "הכול בסדר. אתה יכול לקחת. לא חסר לנו אוכל. אל תדאג... הכול בסדר, הכול בסדר."

 

 

 

הקטע השני עוסק בהתנגשות בין אותם ילדים, אשר פונו יחד במלחמת השחרור לקיבוץ ליד הכרמל.

 

הילד אפרים, שאביו  נהרג בתאונת עבודה במחצבת הקיבוץ, מגלה להפתעתו כי אביו האמיתי חי ונושם בקיבוץ אליו פונו. בעקבות כך מתערער עולמו  כפי שהכיר ומצוקתו מביאה אותו להתעמת עם אברהם שכל משפחתו נספתה בשואה:

 

...אולי תיתן לי אימא שלך ותיקח רק אבא?

מאז שבאו אל "בית ההר", אימץ לו אברהם פינה מוגבהת במבואות המחנה, אצל ערבת בכות עתירת ענפים, שהשתלשלו מטה ויצרו סוכה סגורה ומבודדת. ממנה היה נוהג לצפות על המכוניות, שהיו נעות בכביש באלמוניות תכליתית ועל האנשים שהיו הולכים ובאים. אפרים, אשר כבר קודם לכן תהה להיכן היה אברהם מסתלק, עקב אחריו. בתחילה היסס, אך לאחר מכן הסיט ענף רך ונכנס. אברהם, אשר זינק בדריכות לעומתו, קפא במקומו, ישב בלא אומר וחזר למסע ההתבוננות שלו. אפרים ישב לידו, אחז בזרד וחיטט במצע העלים היבשים. "אתה חושב שמישהו יבוא? אתה מחכה למישהו?" שאל בקול עצור.

 

"אני? לחכות? מי כבר לבוא אלי? ואתה, אם אתה לא רוצה מדבר, אני לא רוצה אתה בא הנה."

 

ידו של אפרים בטשה בתנועות מוכניות חוזרות ועפרה אבק. ראשו שח ופקעת קשה עלתה בגרונו.

 

"אני לא רוצה אתה לבוא פה ולשתוק. אתה ללכת... למה אתה לבכות? מה קרה?" שאל אברהם כאשר פרץ אפרים בבכי מרורים.

 

"פתאום יש לי אבא." כבש אפרים את ייפחתו. "פתאום יש לי אבא... אבא שלי שמת - מישקה - לא היה אבא שלי."

 

"מה?!" קפץ אברהם ממקומו, "מה?!... מה אתה אומר? אני לא להבין טוב... אתה אומר יש אבא? איפה אבא? מה מישקה?"

 

"אתה לא מבין?!" צעק אפרים ועמד על רגליו, "אתה לא מבין?!... אני לא מבין!" קרא בהתרגשות, "זה אני שלא מבין כלום!... כלום אני לא מבין!"

 

"בוא. לשבת." אמר לו אברהם ברוך ואחז בכתפו. "לשבת. להסביר. מי זה אבא שלך? מישקה לא למות? אז איפה הוא להיות?"

 

"הוא כאן. לא מישקה. מישקה מת. אבל הוא לא היה אבא שלי..."

 

"מישקה לא אבא? מה מישקה...?"

 

"הוא היה בעל של אימא, אבל אבא שלי... מישהו... קוראים לו יוסף... ראיתי אותו..."

 

"ראית? קוראים אותו יוסף? מתי? איפה?"

 

"ראיתי אותו אתמול. הוא כאן, ב"בית ההר"... אימא סיפרה לי שהייתה אתו והייתה בהריון, זאת אומרת הייתה בהריון שממנו אני נולדתי. אבל לפני החתונה, הוא ברח."

 

"ואימא, רות, אתך התחתנה למישהו אחר שלא אבא? אבל למה הוא ברח?" שאל אברהם בתימהון.

 

"אני לא יודע." אמר אפרים באומללות, "אני לא יודע. היא אומרת שבאשמתה."

 

"אשמתה?" תהה אברהם, "מה זה אשמתה?"

 

"אשמתה זה בגללה. זאת אומרת שבגללה הוא ברח, כי היא עשתה משהו רע. היא לא אומרת לי מה. היא לא מוכנה. רק אומרת שכשאגדל, אם ארצה..."

 

"כשתגדל, אם תרצה, רות אמרה הוא לברוח בגללה... זה קשה... ומישקה למות ולא להיות אבא שלך... זה קשה... זה קשה! זה קשה מאד!" צעק אברהם ובעט ברגליו בגזע העץ עד זוב דם, "זה קשה מאד!... אתה לא להיות אבא ופתאום יש להיות אבא!... זה קשה מאד!... אז אתה לבכות?... מה אתה לבכות?... אתה להיות שמח שיש בכלל אבא וגם אימא!" קרא אחוז רעד, "אתה להיות שמח להיות משפחה - אבא, אימא ואפרים קטן! אתה בוכה כמו ילד קטן! מה אתה בוכה?... מה אתה בוכה?... אתה להיות שמח יש הורים. לא חשוב - ביחד, לא ביחד, יש הורים! יש הורים!" המשיך וחזר על עצמו ותפס בכתפי אפרים וטלטלו טלטלה עזה עד שנבהל.

 

"די! אברהם די! אתה מכאיב לי! די! תפסיק!"

 

"אני להיות מכאיב לך שאתה להיות מבין מה באמת כואב להיות וגם אז אתה לא יודע באמת מה להיות כואב!" רגז אברהם עד דמעות.

 

אפרים השתמט מידיו, נרתע ממנו ועמד מבוהל ומוכן לנוס על נפשו. אברהם פנה והצמיד ראשו אל העץ. "אימא, אבא, סוניה, חיים, סבא סבתא. כולם מתים. כולם מתים. כולם מתים." יבב ומלמל ביידיש. אפרים התבונן בו במבוכה. דמעותיו נותרו בשבילים מאובקים על פניו.

 

"מה קרה אברהם? למה אתה בוכה? אני לא מבין מה אתה אומר."

 

"מה אני אומר? אני להגיד - לך יש אימא ועכשיו גם אבא ומה יש לי? לי אין כלום. אין אבא, אין אימא, אין סבא וסבתא ואח ואחות ודודים ודודות. כולם להיות מתים. הם לא להיות ברחו וגם לא היו אשמתה בשום דבר, רק ככה להיות יהודים מתים שמה...." המשיך וחזר למלמל לעצמו ביידיש. כעבור זמן נרגע.

 

"אולי תיתן לי אימא שלך ותיקח אבא, או תיתן לי אבא שלך ותיקח רק אימא." אמר במפתיע.

 

"מה אתה אומר? מה אתה חושב שאתה אומר? אתה באמת? אבל איך... מה...?"

 

אברהם התבונן באפרים בדומיה, כרע וישב - פניו אל הגזע. "תראה כמה עץ להיות גדול. אם ניתן ידיים, לא יכולים להחזיק." אמר בקול רך וצרוד.

 

אפרים ישב לידו והתבונן בו.

 

"למה אתה להביט?" אמר אברהם והשעין את גבו אל העץ.

 

"אני מבין." אמר אפרים בקול שבגר ונגע קלות בכתפו של אברהם.

 

"אתה מבין? אתה?... כן. אני חושב אתה קצת מבין."

 

 

הקטע הבא מסבר על מפגש ראשון קורע לב בין דוד לאחיינית ששרדו את השואה. האחיינית מתעוררת בכאב רב ממצב של הדחקת העבר:

 

כאן ביתי. בית אחר שהיה לי...

"בית-האלה?" שנה ושאל יהודה נוסע שישב לידו, בכל תחנה.

 

"לא, לא. עוד ארבע תחנות. באמת, העולים החדשים האלה - אינם יודעים שום דבר." אבל יהודה בשלו, לא התעניין בתגובת שכנו למסע, עד שירד בתחנה, חצה את הכביש ועלה לאיטו בכניסה לקיבוץ.

 

דופקו פעם באוזניו - ספק ממאמץ ההליכה, ספק ממתח והתרגשות.

 

היה מופתע מהמראה שנגלה לו. בשיחותיו עם יוסף, לא הועלה נושא נוף הקיבוץ ומראהו.

 

במקום מדבר שדוף, עטוי צריפים ואוהלים - דמוי מחנה צבא, אשר דימה למצוא, פגש בגן גדול של עצי פיקוס בגוון ירוק כהה, אשר השליטו את צמרותיהם הגבוהות ואת צילם הסמיך, על העצים הנמוכים, השיחים הפורחים, המדשאות הרחבות ומדרכות הבטון. בתים מאורכים מוצקים חד קומתיים, עם מרפסות כניסה, אפיינו את הבנייה במקום.

 

"אתה מחפש מישהו?" שאלתהו בעברית אשה לבושת בגדי עבודה ונעליים כבדות, כאשר ישב לפוש על ספסל.

 

"אני לא עברית. פנימייש פרוסקי?"

 

"לא. אינני מדברת רוסית. אחפש מישהו שיוכל לעזור לך. חכה כאן." ענתה לו תוך שהסתייעה בידיה להדגשת דבריה.

 

"שלום לך." שמח לשמוע את שפת אמו מפי גבר שהתלווה אל האשה.

 

"אני מחפש את בית הספר, או בית הילדים. יש לי כאן אחיינית. ברצוני לפגשה."

 

"מהיכן הגעת?"

 

"אני חייל במלחמה. נפצעתי ואני עכשיו בבית הבראה בתל-אביב."

 

"היא יודעת שאתה בא?"

 

"אני חושב שלא. כתבתי ולא קבלתי תשובה. אולי לא קבלה את המכתב."

 

"טוב. בוא נלך לבית הספר - לחדר המורים. שם ידעו לכוון אותך."

 

נבוך מעט נכנס לחדר המורים. חדר גדול, שאת רוב שטחו תפש שולחן, סביבו כסאות פשוטים מעץ ועליו פזורים ספרים ומחברות. בתקרה אוושש מאוורר. על שולחן קטן בפינה, קומקום חשמלי וכוסות - חלקן עם משקע ציקוריה. שתי נשים וגבר הסבו ליד אחת מפאות השולחן ושוחחו בקול נמוך.

 

"מישהו מכם מדבר רוסית?" שאל בחפזה, עוד בטרם הספיק מלווהו להציגו.

 

"כן. אני מדברת. מה העניין?" ענתה אחת מהמורות.

 

"שמי יודה." פתח והסביר את מטרת בואו.

 

"חבל שאסתר איננה. היא אחראית על עניני הילדים העולים." אמרה בהבעה הססנית. "אינני יודעת בדיוק..."

 

"יש לך מושג איפה אפשר למצוא את פייגלה, או כמו שכעת קוראים לה ציפורה?"

 

"כן. היא בכתה ז'. אבל אינני בטוחה שאפשר..."

 

"מה זאת אומרת?"

 

"הרי אי אפשר שכל אחד יבוא ויגיד שהוא דוד, או משהו כזה."

 

"בסדר. הנה תעודת חייל והנה מכתב מהמדור לחיפוש קרובים. נא, תסתכלי בעצמך."

 

"כן. אני רואה. נכון, אתה דוד, אבל אינני יודעת אם מותר ככה באמצע היום, באמצע הלימודים..."

 

"ראי." אמר בקוצר רוח, "הייתי בגטו. הייתי פרטיזן. הייתי כאן במלחמה ונפצעתי. באתי עכשיו ברגע הראשון שיכולתי. אני חייב לראותה."

 

"טוב נו. אני מקווה שזה בסדר... שב בבקשה. תחכה פה. אקרא לה."

 

יהודה קם דרוך מכסאו בשמעו צעדים וקולות שיחה. הדלת נפתחה. המורה נכנסה ובעקבותיה נערה גבוהה ויפה בתספורת נערית.

 

"פייגלה?" קרא חוור כסיד. הנערה התבוננה בו בהפתעה.

 

"אני ציפורה." אמרה בעברית. עיניה בחנו אותו בסגירות מפוחדת. "ציפורה, אינך מכירה אותי?"

 

"אינני מדברת רוסית." חזרה בעברית וכיסתה את עיניה. יהודה רעד.

 

"פיי... צפורה, זה אני! דודך! יודה!" אמר בהדגשה.

 

הנערה הרימה את ידה כלפיו. פיה נפער. דמה אזל מפניה. הסתחררה במקומה, מהרה אל כסא והטיחה את ראשה בשולחן.

 

"מה קרה?" זינקו המורים. יהודה נטל כוס עם מים, ישב לידה, הרטיב מעט את פניה והצמידה אליו.

 

"יודה!" צעקה. "יודה" שנתה ולחשה. הרימה את פניה, רועדת בכל גופה.

 

"שה, שה, הכול בסדר. הכול בסדר. את רואה. אני כאן. קצת צולע, אבל בסדר. שה, שה. תרגעי. תרגעי."

 

הנערה התבוננה בו בעיניים מוצפות והחלה למלמל. "אבא, אימא, אחים... מה?"

 

"רק אני פה. אין אבא אין אימא. אין אחים. רק אני ו... גם אברם בן דודך... עוד לא ראיתי אותו."

 

"אין הורים? אין אחים? רק אנחנו ואולי אברם?" חזרה על דבריו והחלה להיאנח בכבדות עד שפרצה בבכי נהמה חייתי.

 

"מה קרה פה?" הזדעקה אסתרק'ה שהגיעה מאישהו. "מי הרשה לכם? מי אתה? תעזוב את ציפורה ומיד!"

 

"מי זאת? מה היא רוצה? למה היא צועקת? את מדברת רוסית?" שאל יהודה המופתע, בלא שהרפה את אחיזתו מפייגל'ה.

 

"מי אני? מי אתה? מדוע היא נוהמת? תעזוב אותה מיד! אסור לתת לה..."

 

"לא! אסתר לא! הוא דודי יודה - הפרטיזן! אל..."

 

"דודך יהודה? באמת קיבלתי מכתב. לא קבלת את תשובתי?" צעקה.

 

"נדמה לי שזה לא חשוב כרגע, כן קבלתי, לא קבלתי, חשוב שמצאתי את אחייניתי." השיב ומחה דמעה.

 

"אוי ואבוי... וככה באת? ומי הביא אותה לכאן?" זרקה סביבה מבטים נוזפים.

 

"מספיק עם השטויות!" קרא יהודה בחימה. "את השתגעת? אחרי כל השנים האלה והמלחמות, באתי לראות את פייגלה ואת חושבת שביכולתך או שיש לך רשות לעצור בעדי?"

 

"אבל תסתכל על הילדה. תראה מה..."

 

"הילדה תהיה בסדר. היא תבכה והיא תצעק והיא תהיה בסדר... ועוד יותר מכך, אני לוקח אותה מפה עכשיו לחפש את אברם - אחיין נוסף, שנמצא בקיבוץ מפלים."

 

"אתה לוקח אותה? היא איננה הולכת אתך לשום מקום. עכשיו היא באה אתי. בואי ציפורה." משכה את הנערה בזרועה.

 

"אסתר תרגעי." קרא אליה אחד המורים ושם את זרועו על כתפה.

 

"תעזוב אותי. אינך רואה מה קורה לילדה?"

 

"לא! אני נשארת עם יודה!" קראה פייגל'ה. "אני הולכת אתו לחפש את אברם." ונצמדה אל דודה בחוזקה.

 

"תראה איזה נזק גרמת. מה יהיה? מה נעשה אתה עכשיו?"

 

"אסתר תרגעי. אינני מבין את המילים, אך את... מרחיקת לכת ביותר." קרא אליה שנית המורה. "אין לנו כל זכות להתערב, או למנוע... האם חשבת כיצד מתקבלת התנהגותנו אצל אנשים שעברו את השואה האיומה? האם חשבת איזה ידיים הפרידו משפחות? האם את מתארת לעצמך...?"

 

"למי אתה משווה אותי? יצאת מדעתך?"

 

"לא. לא יצאתי מדעתי. חשבי בעצמך... אולי נעשתה שגיאה, אך המציאות כאן לפניך... את... אני יודע שאת פועלת מתוך חרדה אמיתית לשלומה של ציפורה, אך... אני חושב שעלינו לעזור להם ובמקום לקיים כאן את הדיון הבלתי מלבב הזה, לחפש מיד מכונית עם נהג, שיסיעם למפלים."

 

ציפורה הרפתה מיהודה, פנתה אל המורה, נשקה לידו ושבה אל זרועות דודה. "אסתרקה, אני מבינה אותך... ואני אדבר רוסית כדי שיודה יבין. דודי מצא אותי כאן ואני אלך אתו לחפש את אברם... אבל את יודעת שאין לי בית, מקום אחר. כאן ביתי. כאן בבית-האלה. בית אחר שהיה לי..." שבה אל יהודה ונצמדה אליו. אסתר עמדה נבוכה וחוורת. נטלה כסא, ישבה וכיסתה את פניה בכפותיה בכבשה בכי עצור. "תדאג להסעה... תודה." אמרה למורה. "אני אדאג לחדר." לאחר מכן קמה וחיבקה את ציפורה, תוך ששמה יד על כתפו של יהודה.

 

"נא - קחו. תשתו." אמרה והקריבה אליהם מים בספלים ששטפה.