פורים

המאמרים במדור זה מלווים בתמונות. התמונות מופיעות בתחתית העמוד. תהנו! 

 

חגי פורים - זיכרונות אישיים
מאת מיכה תמיר

חג הפורים הגדול ביותר הזכור לי, התבצע בהאנגר והוקדש לשלום עולמי בין המדינות. החג היה מושקע מאוד בשירים הצגות, תחפושות ודוכני מזון. המסיבה הייתה מצוינת. השלום העולמי לא כל כך.

 

חג נוסף זכור היטב כי בו השתתפה גם להקת בלט מהבולשוי בלט של אשדות מאוחד, שכללה את ג‘ון, מיכה תמיר, חיים טוויטו, מוטי סלע ואליעזר וולדמן. אומנם הלהקה כמעט נפסלה בחזרות אך בסופו של דבר קצרה הצלחה גדולה, רק שבאותם ימים לא שתינו מספיק כך שלא נשאר לנו להדרן.

 

החג המצחיק ביותר היה בשנת פסטיבל הזמר בה הופיעו הגששים לראשונה ביצירה המופלאה "מים לדוד המלך".

 

להקה אשדותית שכללה את אלפרד כהנר, ורנר רוזנבוים ויעקב פרישקולניק, העפילה לגמר בביצוע פלגיאט של "מים לדוד המלך". ההבדל העיקרי שבין הגששים ללהקה האשדותית, שכאן לא היה תקציב למחזיקי אשכים והמבין יבין.

 

חג פורים שבו היתה לי פדיחה אמתית היה סיפור פו הדוב על הדשא. טרחו ובנו את ביתו של כריס רובין במדוייק. וכמובן שמכל חברי אשדות אני התמניתי בהצבעת אסיפה כללית לכהן זמנית כפו הדוב. כאשר נכנסתי למבנה דרך החלון כדי לקחת את צנצנת הדבש שבתקציב, נתקעתי. כן נתקעתי. הצלחתי להשתחרר רק כשפרקו את הבית. כל אותו זמן לא שחררתי את צנצנת הדבש.

 

פורים שלי
מאת אלה תמיר עציוני

כשהייתי ילדת גן בקיבוץ בשנות ה-70 של המאה הקודמת (!!!!) מה שהיה לי הכי חשוב זה להיות "יפה"- להתאפר ולקבל תחפושת מפוארת מבין: מלכת אסתר, מלכת הפרחים, מלכת הלילה וכיו"ב, העיקר להיות מלכה/ נסיכה ליום אחד. 
היו גם תחפושות מהאגדות כמו שלגיה וסינדרלה, גם הן ממשפחת המלכות. 
יוצאת דופן הייתה כיפה אדומה, שלא הייתה נסיכה או מלכה אבל כבודה במקומה מונח.
אז מה היה לנו שם? מלכת אסתר, כיפה אדומה ובאחד הפורימים- כלה, כאשר אחותי הנאמנה הצעירה ממני בשנה, נאלצה להיות החתן. 
לא תמיד קיבלתי את התחפושת שבה חשקה נפשי מה שהוביל לפעמים לעוגמת נפש ותמיד היו כמה בנות באותו כיסא מלכות, כלומר באותה תחפושת. קיבוץ או לא קיבוץ?

כילדת בית ספר היה פורים אחד החגים אם לא ה... 
ההכנות החלו זמן מה לפני החג, חילקו את כל ילדי בית הספר (א‘-ח‘) לקבוצות מעורבות גילאים וכל קבוצה- בהנהגתם של הבוגרים הכינה מופע לאירוע הפורים המרכזי, אשר זיכה בפרס נחשק את הקבוצה המצטיינת. התחפושות נהיו מתוחכמות יותר בהתאם לגיל ולתרגיל. היו גם הפעלות מדהימות  בהאנגר* ,
שמבחינתי בלט מכולם הרונדו* בהנהגתה של הדה אורן מאשדות איחוד.

ככל שהתבגרנו הפכו התחפושות ליותר משוגעות, בגילאי העשרה הבנות עדיין מתחפשות ל"יפות" אבל עם טוויסט והבנים ל... בנות.

מסיבות הפורים בקיבוץ דאז (לפני כ-20 שנה) היו מושקעות ותוססות. 
היו מכינים הופעות והצגות ותמיד היו את אלה שהשקיעו בתחפושות מעניינות. לרוב היו 2 מסיבות- אחת לילדים ואחת למבוגרים. המסיבות של המבוגרים התאפיינו בהופעות מבדרות, הפעלות, רונדו ובעיקר בהרבה מאוד שתייה חריפה... בעזרת השתייה היה נשבר הדיסטנס בין הצעירים למבוגרים יותר- חוויה שזכורה לי עד היום לטובה. היו מתנדבים ומתנדבות, גרעיני נחל, סטודנטים ועוד... היו ריקודים עד אור הבוקר- עדלאידע...

 

כילדה קטנה- הייתי ביישנית (יש מצב שעד היום), אהבתי להתחפש בכל ימות השנה, אולי כדי להיות מישהי אחרת לזמן מה, אולי כדי להתחבא מתחת לתחפושת... 
עד היום אני מרגישה לפעמים כילדה שהתחפשה לאישה בוגרת.
 
ניסיון החיים שצברתי עם השנים והדברים שחוויתי עוזרים לי להוקיר את שמחות היומיום, אפשר למצוא שמחה בכל יום שבא, אם רק מסתכלים היטב.
נס פורים- אף כי נסתר יותר מניסים אחרים בתנ"ך ובהיסטוריה המאוחרת של עם ישראל, הוא נס גדול שנרקם בתבונה כנגד תחבולות האויב. זה מזכיר לי את הניסים הקטנים והגדולים שחוויתי בחיי אותם קיבלתי במתנה יותר מפעם אחת. תודה לאלוהים על  נס החיים.

 

*רונדו- ריקוד רב משתתפים החוזר על עצמו ומחבר בין אנשים. הריקוד "יש לנו תיש" הוא דוגמא קטנה לרונדו.
*האנגר אשדות בויקיפדיה-  בדצמבר 1939 בנתה חברת אוירון מצפון לקיבוץ אשדות יעקב שדה תעופה והאנגר, ובמקום נפתח קורס הטיס הראשון בארץ ישראל. הקמת ההאנגר נבעה מתוך מחשבה שהטייסים הצעירים יעזרו בהגנה על שמי הארץ. לימים, הוקם במקום קיבוץ אשדות יעקב מאוחד וההאנגר שימש בית קולנוע בקיבוץ. עם השנים פורק ההאנגר והועבר למוזיאון חיל האוויר בחצרים.

 

 

פורים 1996 בחינוך הבלתי פורמאלי 

בשנת 1996 התקיימה מסיבת פורים לילדי הקיבוץ בניצוחה של מי שהייתה רכזת החינוך- שוש פרח. נילי ארזי מחופשת למיכל ינאי- מלכת הילדים דאז, הנחתה את המופע. הילדים התחפשו בשלל תחפושות ביניהן- שקיות חלב תוצרת מחלבת אשדות מאוחד (בזמנו הייתה כאן מחלבה שייצרה חלב, יוגורט וגבינות), נקניקיה בלחמנייה, ביצת קינדר, האתלט האפריקאי מהפרסומת של פסק זמן ועוד תחפושות מקוריות, צבעוניות ויפות פרי ידיהן ובעיצובן של חנה ממן וסופי אזבל.

 

הקליקו לצפייה באלבום התמונות של פורים 1996 במערכת החינוך...

 

 

פורים 1991- נחגג בסיום מלחמת המפרץ

בשנת 1991 פרצה מלחמת המפרץ.
המלחמה נמשכה כחודש במהלכו חווינו- סקאדים, מסיכות אב"כ, 
ממ"טים, חדרים מוגנים ואת השאלה הגדולה: כימי או קונבנציונאלי?...
מלחמת המפרץ הסתיימה בסמוך לחג הפורים, 
החגיגות באותה שנה היו עליזות במיוחד.

היה אפילו חמור... (?!)

 

הקליקו לצפייה באלבום התמונות של פורים 1991...

 

 

מיומני הקיבוץ

 

מאמר זה ראה אור ביומן הקיבוץ מס‘ 59 אשר יצא במרץ 1952- בראשית ימי אשדות יעקב מאוחד שהייתה אז בעיצומו של תהליך הפילוג מאשדות איחוד. המאמר מביא לידי ביטוי בצורה הומוריסטית את האווירה שהייתה כאן בתקופה זו.

 

מעשה בפורים ובדאגותיו
יודעים אתם, חברים, לא קל להיות קיבוצניק! החובות רבים, רבים והזכויות- הזכויות אף הן רבות. זכותך לגדל תוצרת- ולקבל עבורה תמורה שאינה מכסה את הוצאות הייצור. זכותך לשבת בגבולות, בספר ללא עזרה, ללא עליה ותוספת כוחות, ועוד הרבה זכויות מסוג זה...
וחובות? לא חסר! חובות למדינה, למעמד, לתנועה, לנוער, לאנושיות, לישובים צעירים, לקיבוץ כולו, למפלגות ועוד ועוד, הנייר לא יספיק...
וכשהמצב טוב בעיר ובמושבה אומרים: "מסכן, יושב לו השוטה בקיבוץ ודואג- ל"כלל ישראל" לאנושיות, למעמד..."
וכשרע המצב בעיר, כשהחלוצים כובשי המשרות הממשלתיות ב‘מצב רוח‘ טוענים הם: "יושב לו הנסיך בקיבוץ, ומתפטם במיטב המזונות, במקום לשלחם העירה, מקבל מחירים מנופחים, ועוד קורא לעצמו חלוץ. ואנחנו המסכנים סובלים חרפת מחסור וצנע. בקיצור, בכל אשם הקיבוצניק!
ובכן, קשה להיות קיבוצניק. אך הדבר קשה שבעתיים בפורים. אז העול כבד במיוחד, ולא מעט משערותיי הלבנות הן פרי החג הזה החוזר כמו להכעיס שנה, שנה. אחת מחובות הקיבוצניק היא... להתחפש. כי איך יוכל אדם הממלא את כל החובות שמנינו קודם לא למלא חובה זו? ובכן, גם השנה התחלתי לחשוב על מסכה. פניתי לעזרת חברים וידידים. וכידוע, יהודים אינם חסרי עצות, ובאו אלי בהצעות למאות.
"קודם כל, תדע לך, המסכה צריכה להיות עם רעיון! אל תשכח שבנשף יהיו החל מכיתה א‘ ואולי עוד מהגן הגדול ואי אפשר להופיע סתם ככה כצ‘רלי צ‘פלין או גיבור קולנוע אחר (אני מהדור הישן, את שמות גיבורי הקולנוע החדשים אינני מכיר עוד) עליך להופיע עם רעיון, זה מכסה גם על חסרון התלבושת. צריכה להיות מסכה עם רמה, מחנכת!
- "נו, מה לעשות?"- שואל אני.
- "תתחפש במשהו אקטואלי. למשל תנסה להציג את הישגי החלק השני במשקנו, את אחריותו. זה קל מאוד לבצע. לא תצטרך להציג כמעט כלום!... אני לא יודע במה אתה מתחבט!"
בא חבר אחר ואומר: -"אל תשכח, המסכה צריכה להיות בנויה על מסורת, קרובה למעשה אסתר. צריך רק להתאימה למציאות, להפכה אקטואלית. היש מעשה יותר אקטואלי גם בימינו ממעשה המגילה? אחד- רוצה לדחוק את רגלי השני. והוא, השני- לא נותן, מחזיר מכות נמרצות. חוזר דבר זה בכל דור. את זה אפשר להציג ללא כל קושי. את אחשוורוש יהיה לך קל מאוד למצוא. תכריז רק שזו עמדת מפתח, מלך אחרי הכל! עבודה קלה, לא מאמצת, מעט שעות וכבוד רב. תראה, יימצאו קופצים. ואסתר המלכה- גם היא תימצא. תבטיח שמלות ותמרוקים בלי נקודות וקיצוב ותראה... ירוצו אליך! ומרדכי- מי לא יסכים בימינו להיות מרדכי, מציל המולדת, ובלי כאב שינים, כי הרי הסוף ידוע! כל אחד מוכן.
רק המן, זה דבר קשה. לא מפני שאין המנים, אלא פשוט, להיות ככה המן גלוי, זה לא כל כך נעים. ההמנים, בדרך כלל מחופשים כל ימות השנה, לא רק בפורים. ובעיקר כשיודעים עוד את הסוף, עם עשרה פספוסים (רק להשכיב אותם אפשר להשתגע, למרות *פרס בן - גוריון)- לתפקיד זה קשה למצוא קנדידט. אבל זה תוכל אתה להיות!"
היות שהצעה זו דחיתי בשאת נפש, כי תארו לכם, אני- ה מ ן ! עצם המחשבה מעוררת בי צמרמורת. החלטתי למצוא בעצמי הצעה. לקחתי לי יום חופש (מגיעים לי בערך כעשרה, אין מי שיחליף אותי!) ישבתי בחדרי, עיינתי בספרים ובעיתונים והעמקתי חשוב. אולי אגלה משהו. ומרוב מחשבות- נפלה עלי תרדמה עמוקה והתחלתי חולם. כי בימינו טוב לחלום, בשינה או בהקיץ. תמיד החלום יפה מהמציאות. ועל מה חולמים? כמובן על חיינו היומיומיים ועל המחר. הוי, כמה יפה יהיה המחר!
ובחלומי- אנו כבר אחרי *החלוקה. בונים משק. ולא על הירח, כפי שרצו אנשי האיחוד, אלא כאן, רק גדר חוטים מבדילה בינינו. והיחסים- איי- לא יאומן כי יסופר. ממש אידיליה. פשוט החלו לאהוב אותנו. רק לאחר הפירוד נוכחו לדעת כמה טובים ויקרים אנו. אבל, נעזוב אותם.
ובכן, בחלומי אני גר בשיכון ה‘ותיקים‘. לא רק אני, כולנו גרים כך. שני חדרים, שירותים, פשוט- א-מחייה! אמנם, למען האמת מתגעגעים לפרקים לשיחות במקלחת המשותפת, להווי שבה. קשה להתרגל להתקלח ביחידות. אבל לעומת זה נמנעים בבוקר מריצת בוקר ותור. זה מסתדר בקלות, דלת בדלת...
ובחדר, לבירינט של חוטים. מכשירי חשמל מכל המינים והסוגים: רדיו, קומקום, פלטה, תנור, מנורות קיר בכל הצדדים, ונטילטור, קירור. חסר רק פריג‘ידר קטן לקירור משקאות קלים בערב. מובן, שקצר חשמלי הוא מעשה יום – יום ולא מעט יושבים גם בחושך... אבל העיקר שיש, ונהנים...
והרהיטים, עין לא ראתה! ארון וארונון, כוננית גדולה וקטנה, שולחן ושולחנון, כסאות נוח ו*פוטלים, פשוט אין לאן לזוז בדירה. אבל העיקר- נהנים! לנגרייה כבר אין מה לעשות. עם הנגרים מתנהל ויכוח חריף. כולם רוצים לעבוד רק או ברפת, או בדיר, או למסור תור במטבח ובחדר האוכל. מרכז העבודה ממש אובד עצות. מה לעשות?
ובחדר האוכל- ממש הפלא ופלא! על כל שולחן, סכינים לרוב. צלחות וספלים- כאוות נפשך. פעם חיפשתי- בשביל להיזכר בעבר- ספל מלוכלך. עברתי את כל חדר האוכל ולא מצאתי. אין וחסל. וציפורים, נעלמו. אין מנקר בלחם, אין דביונים על השולחן. אין! והאקונומית עוברת מחבר לחבר ושואלת: "הטעימה לך הארוחה?" ואתה ממש מתמוגג. דואגים לך כמו לתינוק. משתדלים שחס ושלום לא תאלץ לקום משולחנך. הכל מוגש. אין ריצה ואין מבוכה. ושקט- האוזניים כואבות! אפילו העולים החדשים התרגלו לא להיעזר באופן מופרז בשעת האוכל בידיים. והאוכל עצמו, טוב ששר הקיצוב אינו רואה זאת, אחרת...
אתה בא למחסן הכללי, מאור פנים. "מה רצונך?"- שואלים- סוכריות, שוקולד, עוגיות, בחר וקח! הכל טוב וטרי! ואספקה קטנה נותנים לך עם חיוך טוב לב- סבונייה, סבון ‘שמק‘ מהמובחר, סכיני גילוח, מסרקות- מכל טוב.
לכל חבר יש ג‘יפ או טרקטור, או אופניים. במקרה הגרוע קורקינט או סקטים, החיים מתנהלים על גלגלים. ובשבתות יוצאות שיירות ארוכות, והבנזין נשפך כמים.
מלחמת הדעות אף היא שככה. פשוט, סיידו את הקירות בבתים הציבוריים, נעלם תחת הסיד ה‘בוז‘ וה‘יחי‘, שכחו על המלחמה, הילדים והבוגרים. יש דבר יותר חשוב. בונים משק. ועוד איזה משק...
לפתע התחלחלתי. דפיקה חזקה בדלת העירה אותי. סדרן העבודה עומד בפתח: "תסלח לי, אבל עליך לתת כמה שעות בערב בחדר האוכל, אין לי ברירה."
פ ג ו    כ ל    ה ח ל ו מ ו ת. אבל אולי צפון בהם משהו? בינתיים, במה להתחפש?
                                                                                             
אחד האכשדרפנים.    


*פרס לעידוד הילודה- מענק של 100 לירות שהוענק על ידי מדינת ישראל בשנים הראשונות שלאחר הקמתה לאימהות של עשרה ילדים או יותר. הפרס היה מזוהה עם ראש הממשלה דאז- דוד בן גוריון. 

*הפילוג: החלוקה בין שני קיבוצי אשדות יעקב- מאוחד ואיחוד, בתהליך הפילוג. 

*פוטל: הדום לרגליים

 

 

כך סיפרו יפה וידלנסקי תבדל"א ורוזה כהן ז"ל שהיו ידועות בתחפושותיהן היצירתיות, המושקעות ומלאות ההומור אשר זיכו אותן לא פעם בפרסים. מתוך עלון הקיבוץ מס‘ 804, לקראת פורים, 24/3/1989

 

"בפורים אני יכולה להעיז..."
יפה וידלנסקי

"גדלתי בעיר רוצ‘סטר שבמדינת ניו-יורק. בכל שנה ערכו לילדים מן ‘פורים שפיל‘, קרנבל ומשחקים, אבל במתכונת הרבה יותר מצומצמת מאשר כאן.

כשהגעתי לאשדות, נכנסתי לעבוד עם ילדים. אני חושבת שזו הסיבה שבכלל התקרבתי לפורים. היה נחמד לקשט את הבית ולחפש את הילדים. הרגשתי שהחג הזה מאפשר לי לבטא את היצירתיות שבי.

בשנים הראשונות עוד לא העזתי כל-כך להתחפש ממש: כובע, אביזר כלשהו ולא יותר. עד שגיסי הביא לי פעם קופסה עם צבעי איפור של תיאטרון. התחפשתי לליצן, איפרתי את עצמי והפתעתי את ילדי הפעוטון שעמם עבדתי: הם בכלל לא הכירו אותי... גם הופעתי אז במסיבה של הגן.

עברו עוד כמה שנים עד שהחלטתי להיות ליצן גם במסיבה של החברים. התחפשתי והתאפרתי בכוחות עצמי ושוב, לא הכירו אותי, כי איש לא העלה בדעתו שאני מסוגלת להשתולל כך באיפור...

בעקבות אותו פורים פנו אלי לאפר ילדים ואחרי כן, גם חברים.

אחר-כך היו כמה שנים שלא יכולתי להתחפש, מסיבות שונות. בשנתיים-שלוש האחרונות, אני משקיעה הרבה ברעיונות לתחפושות. לפני שנה, היה, כזכור, נושא המסיבה: ‘זכרונות מאפריקה‘. התחפשתי לתינוקת, כי נולדתי בקונגו הבלגית וכילדה עברתי לארה"ב. אז כשכולם התחפשו לכושים, התחפשתי אני לתינוקת, כי אלו הזכרונות שלי מאפריקה..."

- "זכית בפרסים?"

- "כן, כמה פעמים. בערב האסטרולוגיה נאמר לי שאני מאוד יצירתית. אנשים היו מופתעים אילו ידעו אילו מקורות של יצירתיות אני לא מעיזה להראות... הזדמנות להעיז יש לי בפורים."

-"את מוכנה לרמוז על כוונותיך השנה?"

-"חשבתי לאסוף חתיכות פח מאלמ"ת, להרכיב תלבושת מלכותית ולהתחפש ל‘מלכת המכבש...‘ אבל בינתיים מצאתי רעיון אחר לגמרי. תבואי למסיבה ותראי... חג שמח!!!


"חשה לא זרה וכן שייכת..."
רוזה כהן ז"ל

"גדלתי בברזיל שבה כל שנה נסחף העם בשמחת הקרנבל הנמשכת שבוע שלם. גם העשירים שיש להם הכל וגם העניים, שאין להם מה לאכול, חוגגים את הקרנבל. ולמרות שזהו חג של גויים, גם היהודים חוגגים אותו.

החזרות מתחילות 3 חודשים לפני הקרנבל והמונים מכינים ריקודים ותחפושות פנטסטיות. 3 חודשים, כדי לבלות שבוע! ובאותו שבוע שוכחים הכל- את העוני, את הרעב ואת המחלות."

-"השתתפת בקרנבל?"

-"מימיי לא התחפשתי, עד שבאתי לאשדות. רק כאן קיבלתי אומץ. שם לא התחפשתי, אבל אהבתי ללוות את קבוצות החוגגים ולהסתכל עליהם. בכלל, באותו שבוע, איש לא נשאר בביתו. כולם חוגגים בחוץ, או באולם. כולם שמחים, משתכרים ורוקדים עד אור הבוקר ואיש לא מביט בשעון...

הגעתי לקיבוץ לפני 27 שנים. יעקב ואני התחפשנו עוד כשהיינו עולים חדשים. בשנים האחרונות קיבלתי אומץ לבצע התחפשויות עוד יותר מיוחדות ויש חברים שמבקשים להתחפש יחד איתי.

לפני פורים יש לי כל מיני רעיונות וקשה לי להחליט במה לבחור. רק ברגע האחרון אני מחליטה להיות זה וזה. ההחלטה גם קשורה באביזרים שהצלחתי (או שלא הצלחתי) להשיג. 

מסיבת פורים זה הזמן שבו אני מרגישה הכי טוב. ממש בבית. כאילו זה מקומי הנכון. לא זרה וכן שייכת...

לפני כמה שנים התחפשתי לליצן. זיהו אותי רק לפי ההליכה... בשנה שעברה- לכושית. צילמו אותי וכאשר חילקו את התמונות- לא הצליחו לזהות אותי ועברה כמעט שנה עד שקיבלתי את התמונה...

לא מתחפשת בשביל הפרס, אבל בדרך כלל- גם זוכה.

גם השנה בטוח שאתחפש. למה? יש לי כל מיני רעיונות ואני עדיין מתלבטת, אבל משהו ודאי כבר ייצא..."

 

 

הקליקו לצפייה באלבום התמונות 'מיקס פורים 2000+