ט"ו בשבט

המאמרים במדור זה מלווים בתמונות. התמונות מופיעות בתחתית העמוד. תהנו! 

על מנהג 4 הכוסות בסדר ט"ו בשבט
מאת אלה תמיר עציוני

במהלך סדר ט"ו בשבט נהוג ללגום 4 כוסות יין לבן ואדום ולברך עליהן. צבעו של היין משתנה בהדרגה מן הלבן אל האדום מה שמסמל את המעבר בין העונות- מהסתיו- בו חלה האטה בצמיחה ומזג האוויר מתקרר עד הקיץ הלוהט- בו מגיעים הפירות לשיא הבשלתם. אכן מועד זה המכונה גם ‘חג האילנות‘, עוסק רבות במחזוריות הטבע הבאה לידי ביטוי בעצים, כל עונה והשפעתה השונה. 

גם באשדות נהגו לשלב את המנהג היפה הזה בסדר ט"ו בשבט המקומי והוא זכור לי גם מימי ביה"ס היסודי הרחוקים.

הכוס הראשונה היא כוס שכולה יין לבן, המסמלת את ההאטה והשלכת של עונת הסתיו ואת ראשית החורף. עצמת החמה נחלשת, השמים מתעננים, העצים משירים עליהם, הטבע כמו קופא ונכנס לתרדמה לקראת החורף. ניתן לראות דוגמא לכך גם בהתנהגותם של בעלי חיים כגון דובים, סנאים, צבים ועוד.. הנכנסים למצב של חוסר פעילות והאטת המטבוליזם כדי לשרוד את העונה הקרה.

בכוס השנייה מוהלים כמות גדולה של יין לבן עם מעט יין אדום על מנת לסמל את עונת החורף. האדמה טומנת בחובה את זרעי ההתחדשות. ליין הלבן הוספנו מעט סומק- כבר בעונה הקרה ובטבע הרדום מתגלים סימנים קטנים להתעוררות שתביא אתה את לבלוב העצים והפריחה.  

בכוס השלישית יחס הפוך- כמות גדולה של יין אדום ומעט יין לבן על מנת לסמל את עונת האביב. כמות היין האדום גדולה יותר כשם שעצמת השמש באביב הולכת ומתגברת. הטבע מפשיר ומקיץ משנתו אל צמיחה מתחדשת, העצים מלבלבים והפריחה מגיעה לשיא תפארתה. 

הכוס הרביעית היא כוס שכולה יין אדום, המסמלת את החום והאדמומיות של עונת הקיץ. הפירות בשיא הבשלתם והם מוכנים לקטיף ואכילה. צבעו האדום החזק של היין מדמה את להט השמש אשר היא אז בשיא עצמתה.

החלמית 
מאת מיכה תמיר, ינואר 2019

 בשעת ערב זו בה אני כותב על החלמית, אני שומע רעש מטוסי קרב. על פי היום והשעה אני מסיק כי אין אלה אימונים. ניסיתי לרגע לדמיין את הטייס למעלה. האם הוא בודד שם בקוקפיט או שהוא טס עם נווט? בכל מקרה מלחמתם של הטייסים היא בבדידות והם מקושרים רק באמצעות מכשירים. האם הם חשים בדידות או שהם מורגלים ופועלים כחלק ממשהו יותר גדול? או שהם עסוקים מלתת את הדעת? בכל מקרה הם שם בכדי שאני אוכל לשבת כאן בביתי בבטחה ולכתוב על החלמית.

כולנו מכירים את החלמית ובשנה גשומה כמו השנה יהיה ממנה המון. 
ובשנה כזו, בשונה מהכתוב במקורות המידע  - שבהם גובהה בסביבות מטר אחד, אצלנו היא מגיעה לשני מטרים ואף יותר.
לחלמית שימושים רבים הן במאכל והן ברפואה. היא טובה כרטייה להפגת כאב, ולטיפולים בבעיות בריאותיות מגוונות.
שמתי לב לתכונה מעניינת של החלמית, שמשום מה אינה נזכרת במידע הנפוץ במרשתת.
עליה עוקבים אחר השמש. בגלל צורתם ניתן לשוותם לצלחת לוויין או קולט שמש, הבנויים לעקוב אחר לוויין או השמש כדי להגביר את יעילותם. מאחר והחלמית גדלה בחודשים קרירים יחסית, עליה מכוונים אל השמש בכדי למקסם את קליטת האור להטמעה ומעט חימום כנראה.
מסקרן אותי לדעת מה מסובב את העלים. הרי היא צמח. לכאורה אין לה מודעות וגם לא מוח ואף לא שרירים. כיצד צמח מסתובב. מישהו יודע?
ואם אינכם מאמינים צאו וראו. כמו כן צילמתי.

על סבתא רבקה, נזמית לופתת 
ועל "יער" עצי הזית של ילדותי
מאת אלה תמיר עציוני

סבתי רבקה תמיר ז"ל נפטרה בט"ו בשבט- מועד זה הולם אותה להפליא. בדברים האלה אין כוונה להתעצב ולהתאבל עליה אלא להיזכר בה בשמחה.

סבתי האהובה רבקה הייתה אדם מיוחד מאוד. נכדיה ואני ביניהם, זכינו לקבל את כל היחס הטוב, הסבלנות, ההכלה, החום והאהבה, שלא יכלה להעניק לילדיה כיוון שבתקופת היותה אימא תפסו ענייניי הקיבוץ הקמתו וייסודו את מלוא מרצה וזמנה- כזה היה הדור הזה. הילדים גדלו וחונכו במסגרת הכלל. 
היא הייתה אישה קטנה, מוכשרת ופעלתנית, מחנכת ומורה מיתולוגית אשר שילבה את אהבת הארץ והטבע, הזדהות עם ערכי העבודה ומאבקו של הפועל הפשוט יחד עם גישה של חינוך אישי לכל ילד בהתאם ליכולותיו- גישה פורצת דרך לאותה תקופה.

סבתא רבקה באה מאחת המשפחות היהודיות הוותיקות בירושלים, דור 6 בארץ, משפחה דתית מאוד. בהתבגרותה עזבה את הדת אך לא את האמונה וערכיה. היא למדה חינוך במטרה להיות מורה מן המניין בישראל עד אשר פגשה את סבא משה במעיין חרוד ויחד אתו הפנתה את תשוקתה ופעלתנותה להתיישבות העובדת. סבתי הייתה אחת המורות הראשונות בקיבוץ עין חרוד והמורה הראשונה בגשר - אשדות יעקב.
 
אהבתי לבקר אצלה ולבלות בקרבתה, תמיד הרגשתי אהובה ורצויה, היא ידעה לפנק במטעמים האהובים, בסיפורים, בשירים ובהקשבה. סבתא נפלאה. 

אחותי (הצעירה ממני בשנה) ואני היינו כמו תאומות עד גיל מסוים. בגילאים הצעירים יותר, בעונה זו של השנה, נהגנו לדלג יד ביד בדרך אליה ולהביא לה שי מהדרך זר פרחים סגולים-ארגמניים יפים וקצת משונים, עם שם משונה גם כן- נזמית לופתת. הפרח המיוחד הזה צומח כמעט בכל מקום בקיבוץ- סביב הבתים על הדשאים ובשדות. 

נזמית לופתת היא צמח חד-שנתי הפורח בעונה זו של השנה מדצמבר עד אפריל אך בעיקר בחודשים ינואר פברואר, מתמודד יפה עם הקור. מקור שמו בדמיונו של צורת הפרח לנזם. כילדה דווקא הזכיר לי צורת שפתיים מנשקות או ראש של במבי. הגבעול מרובע והעלים שעירים - פרוותיים, העלים העליונים מונחים ובסיסם לופת את הגבעול כמו צווארון מלכותי. הפרחים מרוכזים בראש הצמח, טבולים בין העלים. לפעמים נמסך בעלים מעט מהצבע הסגול, כאילו זלג מהפרחים. הפרח מוארך, אלגנטי וקטיפתי מבחוץ. צינור הכותרת ארוך ודק, באזור הלוע הוא מתרחב כשק (סימן שאופייני לכל זני הנזמית). הנזמית הלופתת צומחת בארץ מהגולן והחרמון עד לבקעת הירדן. יופי של פרח!

מקורות: אתרי הויקיפדיה ו"צמח השדה"


בסמוך לבית 12 של ילדותי, קיימת חורשת עצי זית. כילדה צעירה הייתי בעלת דמיון מפותח ודימיתי את החורשה ל"יער" מהאגדות ואת עצמי לעלמה נסיכותית במצוקה שזקוקה לנסיך אביר שיחלץ אותה מאותו היער האפל. היה עץ זית אחד מסוים אשר הזכיר לי צורת אדם ובו דימיתי את אותו הנסיך.

עץ הזית הוא באמת הנסיך של הטבע הארצישראלי. עץ זה נמנה עם עצי ארץ ישראל והוא גדל באזורנו מזה אלפי שנים ומסמל את הקשר עם הארץ והאדמה, טוהר, שלום וקדושה. בתורה מוזכר עץ הזית פעמים רבות, הפעם הראשונה- בסיפור המבול, כאשר היונה, ששלח נוח מן התיבה, שבה אליו ובפיה עלה זית: "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה-זית טרף בפיה" (בראשית ח‘ - י"א .(השמן מהווה בסיס חשוב מאוד ביסודות מזונו של האדם, שלישי ברשימת מוצרי היסוד בהם: "הדגן, התירוש והיצהר". הזית הינו אחד מבין שבעת המינים בהן נתברכה ארץ ישראל ומעמדו מתבטא באזכורו סמוך למילה "ארץ": "ארץ זית שמן" (דברים ח‘- ח‘) ומדגיש את היותו עץ שהוא בן בית בארץ ישראל. שמן עץ הזית הוא השמן בו השתמשו להדלקת המנורה בבית המקדש. לעץ הזית תכונות רבות ההופכות אותו לעץ אידיאלי לאזורינו- פריו טוב לשמן ולמאכל (קיימים המון סוגים של זיתים כבושים), שמן זית נחשב לבעל תכונות בריאותיות חיוביות מאוד ועוזר במלחמה בכולסטרול הרע כמו גם במחלות לב ובבעיות רפואיות אחרות וזאת בנוסף על טעמו הטוב. אחד מיתרונותיו הגדולים הוא במראהו הרענן לאורך כל ימות השנה מכיוון שאינו עומד בשלכת- עץ זית הנו עץ ירוק עד הידוע בעמידותו וביכולתו לשרוד, להתפתח ואף להניב פרי בתנאים של מיעוט במשקעים ובאדמות בזלת וגיר.
תקופת הצמיחה העיקרית של עץ הזית היא בחורף. בתקופה זו הגזע מתעבה והענפים מתארכים ומתפצלים. בתקופת האביב הוא מאט את צמיחתו ובחודשי הקיץ החמים (יולי אוגוסט) היא אף עשויה להיעצר לחלוטין. 
חשיבותו ומשמעותו של עץ הזית לעם ישראל ניכרים גם בסמל המדינה המעוטר בענפי זית. 
אכן עץ מופלא!                                                                             

מקורות: אתרי האנציקלופדיה יהודית "דעת" ו"גינון בישראל"

לכבוד ט"ו בשבט  נספר על  עץ החרוב
מאת מיכה תמיר

בחצרנו מספר עצי חרוב. העץ דו מיני. פריחתו באוקטובר. ריח פרחי הזכר מזכיר לנו לילות אהבה. באופן מפתיע אותו ריח מושך אליו חרקים שונים המעבירים את אבקני עץ הזכר לפרחי עץ הנקבה ומפרים אותם.
באשר לשמו שתי גרסאות- האחת כי נגזר מהיותו מוכשר לגדול בתנאי יובש (חרבה) והשנייה כי צורת פריו מזכירה חרב.
העץ גדול וירוק עד. נופו הגדול והסמיך מטיל צל נדיב.
למרות היותו שייך לאזורנו אינו נזכר במקרא אלא במשנה ובתלמוד.
העץ מתחיל להניב בגיל 6. לפיכך תמוה הסיפור על חוני המעגל, שפגש גבר בן 70 זורע חרוב ולדבריו סיכוייו לשאת פרי רק כעבור 70 שנים.. לתהייתו השיב האיש כי הוא דואג לילדיו ולילדיהם אחריהם. הסבר לכך ניתן כי באותו אזור, לא היו עצי חרוב  נוספים ולא נוצרה אפשרות להפריה.
ההסבר הבוטני הוא, כי ללא נוכחות חרובים נקביים, הופך הזכר לדו מיני בגיל 70. כך נוצרת הפרייה והעץ הבודד נושא פירות בגיל 70.
זרעי החרוב, בלא קשר לגודל הפרי, שווים בגודלם ובמשקלם. על כן שמשו בימי קדם ליחידת המשקל הקטנה ביותר ונקראו  גרה.
בעבר שימש פרי החרוב למאכל בהמות. בימינו- עם פריחת הדיאטות-  הוא משמש למאכל אדם. אבקת חרוב קלוי, מהווה מרכיב במוצרי מזון שונים.
גומי המופק מפרי החרוב, משמש  בתעשיות הטקסטיל, הקוסמטיקה, המזון והתרופות.