חנוכה

המאמרים במדור זה מלווים בתמונות. התמונות מופיעות בתחתית העמוד. תהנו! 

 

זיכרון חנוכה מעיניה של ילדה באשדות של תחילת שנות ה-80' של המאה שעברה...

מאת אלה תמיר עציוני

 

מאז ומתמיד הייתה תכונה רבה לקראת ובמהלך חג החנוכה (היום קוראים לזה באזזז). חנוכה חג האור, הוא ללא ספק חג מהנה ומשמח בכל מקום ומסורת.

 

זו המסורת האשדותית שעברה בין הדורות, לפחות כך לפי הזיכרון שנשאר לי מהילדה שהייתי:

 

גולת הכותרת הייתה אירוע הדלקת נר ראשון של חנוכה ברחבה שליד האסם. לקראת האירוע הוכנו מראש שקיות נייר חומות ממולאות בחול בהן הונחו נרות, יחד עם הילדים- הכינו למפיונים מקושטים (מנורות מאולתרות מבקבוקי פלסטיק חתוכים או קופסאות שימורים ונרות).

 

שקיות הנייר הונחו לצידי המדרכות והכבישים בדרך אל האסם. לקראת ההתכנסות היו מדליקים אותן. בהגיע השעה היו מחשיכים את הקיבוץ כך שהאורות העיקריים שדלקו היו ממנורות הנייר לצידי הדרכים והלמפיונים בידי הילדים והמבוגרים. 

 

האווירה הייתה קסומה, כאילו הקיבוץ הפך לממלכת פלא ובאמת הרגשתי שכל האורות הקטנים המתנקזים מכל פינות הקיבוץ, כולל זה שבידיי, הופכים לזרם אור אחד גדול שמגרש את החושך.. "סורה חושך, הלאה שחור, סורה מפני האור..."

 

בחנוכייה על האסם דלקו שני אורות- נר ראשון ושמש, כל יום התווסף אור נוסף עד לנר השמיני בו דלקה החנוכייה כולה במלוא הדרה במרומי האסם.

 

כאשר התכנס הציבור ברחבת האסם התקיים טקס הדלקת נר חנוכה, שירי חג שבוצעו ע"י מקהלת הקיבוץ ובשירה בציבור וגם קטעי קריאה.

 

בוגרי י"ב, לפי המסורת- הכינו כתובות אש שהודלקו ע"י לפיד בוער שירד מראש האסם באמצעות אומגה, האפקט היה מרשים ביותר.

 

בסופו של האירוע העלו חזרה את השלטר על הקיבוץ והציבור פנה לאכול סופגניות בחדר האוכל.

 

 

מה? מה? תפוח אדמה!

 

מי לא מכיר את השיר "מה? מה? תפוח אדמה!"? אם כהורה ואם כילד.
מחזורים רבים של ילדים גדלו עליו ועל הריקוד המתוק המלווה אותו.

מי לא מכיר תפוח אדמה? מטוגן, בתנור, בפירה, במדורה...
ידוע כמנחם ומיטיב עם הנפש ואפילו בריא בבישול נכון.
לביבות חנוכה מתפ"א, קמח וביצים (אפשר גם עם בצל...) הן מעדן של חג החנוכה ואהובות לא פחות מסופגניות. יש כאלה שמוסיפים סוכר, אני באופן אישי מעדיפה את הגירסה המלוחה.

באשדות מאוחד נהגו הילדים להופיע על הבמה בחגיגת החנוכה עם השיר הידוע שנכתב ע"י לאה נאור והולחן ע"י דובי זלצר. השיר הוא בעצם סוג של מתכון ללביבות ותנועות הריקוד מסבירות את אופן ההכנה.

בהצלחה!

מה? מה? תפוח אדמה 
ומלח וקמח, ביצה. 
אם את רוצה, 
אפשר גם עם בצל, 
אבל העיקר זה - 
מה? מה? תפוח אדמה! 
מה? מה? תפוח אדמה!

 

שרוולים מקופלים 
וסינור לבן 
בוא תשים את הכלים 
פה על השולחן 
מקלפים וגם חותכים 
מרסקים ומועכים 
ובכלי הכי גדול - 
בוחשים הכל

 

מה? מה? תפוח אדמה...

 

אם יש כובע טבחים 
זה בכלל נפלא 
מרסקים וגם חותכים 
בשמחה גדולה 
בוחשים כל מה שיש 
בוא תדליק כבר את האש 
ובסיר הכי גדול - 
נטגן הכל

 

מה? מה? תפוח אדמה...

 

מטגנים וגם הופכים 
וגמרנו כבר 
הלביבות נורא חמות 
מי רוצה סוכר? 
לבריאות, בתאבון 
אל תחטוף, יש עוד המון 
אם נגמור את המגש - 
אז נכין חדש.

 

מה? מה? תפוח אדמה... 

 

 

מאמר שכתבה רבקה תמיר ז"ל על מנהגי החנוכה אצל תלמידי הישיבה בארץ ישראל ובגלויות השונות.

 

ממנהגי חנוכה אצל תלמידי הישיבה בגלויות ובא"י

דבר העורכת: באחד מביקוריי בארכיון נתקלתי במאמר זה שנכתב לכבוד חנוכה. לא נכתב באיזה שנה ומי הכותב אך זיהיתי את כתב ידה של סבתי אשר עסקה בחינוך וניהלה את ארכיון הקיבוץ במשך שנים רבות. סבתי נולדה בירושלים בבית דתי מאוד, אביה עסק בלימוד והוראה של התורה. היא הייתה בעלת ידע רב בתנ"ך ובמנהגי המסורת היהודית השונים.
מקימי הקיבוץ, החלוצים, היו חילונים ורובם ככולם התנערו משורשיהם המסורתיים/דתיים. למרות זאת, במסיבות החג, השירים התבססו על המסורת היהודית ממנה באו ובהדלקת נרות השבת והחנוכה שרו "ברוך אתה ה‘, אלוהינו מלך העולם..."* כפי ששרים עד היום.

* בתורה לא קיימת מצוות הדלקת נרות שבת ובטח לא נרות חנוכה כיוון שהוא חג היסטורי והאירועים עליו חג זה מתבסס חלו לאחר תקופת התנ"ך. למעשה, ה‘ לא "ציוונו" להדליק נרות שבת וחג, זוהי ‘מצוות דרבנן‘, כלומר מצוות רבנים שאיננה מהתורה, כמו מצוות רבות אחרות.


ימי חנוכה לא נאסרו במלאכה ולא נקבעו לימי משתה ושמחה.
אבל תחת זאת היו הימים האלה מעין חג ו"יומא דפגרא" (ימי חופש מהלימודים) לילדים ותלמידי החדרים והישיבות.
מנהג ‘חסידים הראשונים‘ (חסידים המצטיינים בדרכם ובהתנהגותם- במסירות נפש) לבטל תלמוד- תורה ב-ח‘ (8) ימי חנוכה להתעסק בצרכי התלמידים ותינוקות של בית רבן (כינוי לתלמידים הצעירים- ילדים עד גיל בר מצווה) האביונים להחזיקם די מחסורם אשר יחסר להם.
באלג‘יר- היו מכינים תבשיל מיוחד הנקרא קוסקוס עם בשר ויין ומיני מתיקה ומביאים זאת לבית מדרש של תלמוד תורה והיו אוכלים הקטנים בשמחה ורננה.
בקהילות ידועות של הספרדים וביחוד בארצות המזרח ובארץ ישראל נהגו להכין סעודה בחנוכה בבית תלמוד התורה בשביל התלמידים. לפני האכילה היו מזמרים את הפסוק בפרשת "מקץ" (פרשת השבוע בשבוע בו חל חנוכה) "שבו שברו לנו מעט אוכל"- על הזמר הזה היו חוזרים 358 פעמים- בגימטרייה המילה ‘משיח‘ מספרה 358. 
הגדולים והקטנים היו נוהגים לומר זמירות ותשבחות בסעודת חנוכה שתחשב לסעודת צדקה והיו כאלה, במיוחד בין בחורי הישיבה, שהיו מזמרים בשבח של חנוכה את השיר המיוחס לרבי אברהם בן עזרא (משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד. הוגה יהודי בולט בימי הביניים). 
"אכלו משמנים וסולת רבוכה, תורים ובני יונים, שבת וחנוכה האיי האיי!  בית כור*, תמכור, תחכור- לצורך חנוכה.
ברבורים אבוסים בשיפודים צלויים וכלול לאישים, אחד מן המנויים, האיי האיי! בית כור...
הקולות יחדלון מנסוך המים, בבית הייין נלון, פעמיים, האיי האיי! בית כור...
מקולות מים רבים, תצילינה אזניכם וכל משרת דם ענבים, לא ימוש מפיכם!"

ברוסיה ופולניה הנהיגו בשביל הילדים גם משחקים שונים. 
לפעוטות היו כלי משחק מיוחד בדמות "סביבון" קטן מרובע שהיו מתיכים מעופרת ועל 4 צלעותיו היו חרוטות האותיות: נ, ג, ה, ש (נס גדול היה שם). ילדי החדר היו מבלים את לילות החנוכה במשחק זה.
התלמידים הגדולים יחד עם רבותיהם רגילים היו לשעשע את נפשם בערבי החנוכה בחידודים וחידות ובהלצות מחוכמות מצורפות מגימטריות ונוטריקונים (ראשי תיבות) ומפתגמים אלגוריים (אלגוריה- משל לדבר אחר) המרמזים על שם אחד התלמידים או על מספר הנרות של החג.

 *בית כור: שדה אחוזה 

 

מיומני הקיבוץ

כך נכתב בעמוד הראשי של יומן מס‘ 1038 שראה אור ב- א‘ חנוכה, כ‘ה בכסלו, 8/12/1947

 

חמשת האחים המכבים:

כי טוב לנו למות במלחמה מראות ברע אשר ימצא את עמנו ואת מקדשנו... 
חשמונאים א‘, פרק ג‘, פס‘ נ"ט

תכנית החג

נר ראשון- קונצרט של שלישיה- כינור, פסנתר, צ‘לו.
הביצוע בידי:
האדון פניבש- הכנר הראשון של התזמורת הא"י- כינור
האדון והגברת ווינצה-קראוס- פסנתר וצ‘לו.

נר שני- הדלקת נרות בחדר האוכל הגדול, בשעה 5.
ע"י ילדי הגנים וכיתות א‘-ב‘ של בית הספר.

נר שלישי- הצטרפות חברת הנוער העובד לשורה.

נר רביעי- הצגת קולנוע.

נר שישי- נשף
לכבוד חג החנוכה וחג ההסתדרות.

 

 

ביומן מס‘ 1040 שראה אור ב- ו‘ טבת תש"ח, 19/12/1947, נכתב על נשף חנוכה בו כיכבו ילדי הקיבוץ.

 

נשף חנוכה
התקיים בליל שבת, נר ששי של חנוכה. התכנית בוצעה בעיקר ע"י ילדי ביה"ס. 
ילדי כיתה ד‘ הציגו מחזה קצר בשתי תמונות- ‘מנורת החנוכה‘, מאת רזי. 
ילדי כיתה ג‘ הציגו את ‘מנורת הפלאים‘. מעובד והוכן ע"י החברה מתילדה- המורה של הכיתה.
החבר יוסף קרופניסקי העריך בדבריו חג החנוכה ואת יום ההסתדרות.
תזמורת החלילים שלילדי כיתה ה‘- ביצעה שירים שונים, בניצוחו של רזי. 
תזמורת המיתרים בניצוחו של א.ארליך ביצעה שלושה שירים. 
ריקוד האש, מעובד ע"י רזי לפי *סיפורו של מקסים גורקי- ‘לב דנקו‘, ובוצע בצורת פנטומימה (הצגת ריקוד אילמת) ע"י כיתות ח‘ ו-ז‘, בהדרכתה של אסתר. לבסוף הופיעה מקהלת ביה"ס ושרה בהדרכתו של רזי שלושה שירים. בהפסקות שר הציבור כולו שירי חנוכה. 

תכנית הנשף שבוצעה ע"י הילדים, מחוץ לתזמורת המיתרים, שגם בה משתתפים הילדים, עברה בהצלחה. מאליה עולה המחשבה, שיש מקום בית ספרנו להעמיק את פיתוח השטח האמנותי. יש לכוון את הפעולה לא רק לקראת מסיבות והופעות מיוחדות, אלא כעבודה שיטתית שתהיה לתועלת לילדינו בפיתוח הכוחות הנפשיים והאסתטיים. בדרך זו של עבודה יראו הילדים את השטח הזה לא כמטרה כלפי חוץ, אלא אמצעי לעצמו- להעשרת ידיעותיהם ופיתוח כוחותיהם האמנותיים.

בחיפוש אחרי האור.
חששתי משום מה, כששמעתי את קולה של הקריינית בזמן הריקוד. כי הרי המופשט, הלא מוסבר באמנות, הוא אשר נותן מקום לכוונות ולמחשבה לכל איש, כיד הדמיון הטובה עליו. ומכל שכן באמנות הריקוד, איפה שיש והאדם מסתפק בהנאתו מעצם מראה עיניו, מהתנועות עצמן, אשר עשויות להקנות הנאה אסתטית רבה מבלי להכניס בהן כוונות ופירושים. מה שאין כן אם הריקוד בא להדגים משהו, שמובא לפניך בצוותא הסיפור והצגתו ע"י תנועות אילמות של הגוף, אז אין מקום ל"נסתר" ומבלי משים את משווה את המחשבה לאופן ביטויה האמנותי, ומובן שהדרישה היא אז אחרת לגמרי.
וברצוני לציין שאסתר ידעה למלא דרישה לא רגילה זו. רשת מלאה מכשולים טמונה בפני יוצר בפני הריקוד בביצוע כעין זה, והגדול שבהם- החשש להיתפס להבלטה מיותרת כדי "לסבר את האוזן", כדי לתת פירוש בולט ומספיק לטקסט שרק זה שמעת קוראים.
הנה למשל אתה שומע: "וירימו גזרי עץ וסוכות יער ויאמרו הכותו נפש" או "ויקרע בציפורניו את סגור ליבו ויוציא את ליבו"... 
אסתר עברה על רשת מכשולים זו בלי שום תקלה ובדרך אמנותית עדינה הובאה לפנינו אגדה נפלאה זו. ואמנם נפלאה היא אגדה זו וסמלית לתקופתנו, כי אמנם "גברו ייסורי הדרך והיער אפל כלילה" ונמצאים תמיד האלה אשר קורעים בציפורניהם את סגור ליבם. ורק למחפשים באמת ובתמים אחרי האור "מאיר אור לבבות זה אשר מזהיר כאור יקרות".

י.ה                                                                                  

*סיפורו של הסופר הרוסי מקסים גורקי (1968-1936) "איזרגיל הזקנה" (old Izergil)