אשדות - ביתי

מאת מיכה תמיר

מן הבמה אליה הוזמנו בני ה-80 דהשתא, צפיתי בהתרגשות על הקהל הרב, שוקק הילדים, הממלא את הדשא. שמחתי לראות את התגשמות הצמיחה המחודשת של ביתי.
כאן נולדתי. ילדותי לא הייתה מי יודע מה. התחלתי להתעורר בגיל הנעורים.
אני שייך למין דור ביניים. במלחמת השחרור היינו בני 11. מכיוון שלפלמ"ח לא גייסו ילדים בגילנו, החמצנו פלמחאות. היינו צעירים אפילו מלשמש רצים ומאותתים, תפקיד שמילאו בני י"א י"ב. רק ליווינו אותם בהערצה. כילדים מצאו חברי תחליף במלחמות כנופיות ילדים. אני נשארתי מהצד. 
מגיל 13 עד גיל 15, חוויתי את חוויית הפילוג. היינו קיבוץ גדול וגאה, שהעביר דרכו גרעינים והכשרות לקרוב ל-10 קיבוצים. היה לנו מפעל שימורים, שהחל בגלל מצוקת שווק ירקות ונאלצו לשמרם. נפל בגורלו להיות ספק של צבא הוד מלכותו במלחמת העולם השנייה. 
בפילוג נעקרנו מנוף ילדותנו ובנינו לידו נוף חדש. חוויית הפילוג הותירה בי צלקות של חוסר אמון באנוש ותהיה על הבנת התהליכים האמיתיים המתחוללים בחברת בני אדם מאורגנת.
היו כאן ענפי חקלאות רבים, שצרכו הרבה מאוד עבודת כפיים. לול, רפת, מדגה, כוורת, צאן, גן ירק, כרם ענבים וכרם זיתים, מטעי בננות, תמרים ואבוקדו, פרדס, פלחה, מספוא.
גם בתוך הקיבוץ היו ענפים רבים: מחסן חברים, מחסן ילדים, מכבסה, מסגריה גדולה, נגריה, בית יציקה, מתפרות, מאפייה, סנדלריה, כריכייה, בניין, חשמלייה, אינסטלציה, מחסן כללי ומחסן אספקה קטנה לחברים,  מטבח כללי ומטבח ילדים וחדר אוכל.
היו באשדות עשרות ועדות. מזכירות פעילה, מזכירות רחבה, ועדת עבודה, ועדת משק, ועדת מחנה, ועדת פרט, ועדת חברה, ועדת ריהוט, ועדת הנעלה, ועדת נסיעות לחול, ועדת בריאות, ועדת קשישים, וועדת חינוך. מבנה זה גרם לתלות של כל החברים בוועדות שכמו בדברי השיר: "ויש כאלה שלוקחים מונופול על החוכמה - שיודעים טוב ממני ויודעים טוב ממך, מה טוב בשבילי, מה טוב בשבילך." כך נפגמה האוטונומיה של הפרט על חייו.
בית החרושת "אשד", שהיה במקום שהיום נמצא "לוג"- החל לקרוס במקביל לפילוג. השותפות לאחר מכן לא צלחה והמפעל נסגר. 
בית החרושת היה חלק מחוויות הילדות שלנו. בהפסקה הגדולה של בית הספר היינו שותים מיץ ישר מהמסחטה וחופנים בכיסנו זיתים, שהספיקו ליריקת חרצנים מבית החרושת עד בית הספר.
ב-1955 לצבא. הגעתי מחושל נפשית ופיסית. ב-1956- מבצע קדש- כבר הייתי ביחידת סיור בסיני. לאחריו קורס מפקדי טנקים ומחזורי פיקוד עד מפקד מחלקה. השתחררתי ב1958.
החזרה הביתה הייתה קשה. מרבית הבנים מהמחזורים הראשונים עזבו. במקום לעשות חושבים ולהבין שמשהו לא בסדר, הם נקראו בוגדים. גם לנו- שנאחזנו כאן ותוך מאבק התפתחותי בין דורות, נטלנו על עצמנו את ניהול המקום, היה קשה להבין כי משהו ביסוד לא תקין ועד שחוללנו שינוי כבר ניצבנו על עברי פי פחת, תוך קבלת העובדה ש"בנים לא נשארים".
ב1963 נישאתי לאיגט ממרוקו. נולדו לנו 5 ילדים, שהולידו לנו 5 נכדים. לאחר שנים- כיום 3 מילדי חיים כאן לצידנו. כרגע גם שניים מהנכדים כאן, אך הם יבוררו לעצמם את דרכם.
תהליך השינוי היה קשה לנו מאוד, במיוחד שתוך כך נקלענו לקשיים כלכליים קשים.
אני אישית השתניתי די מוקדם. אפילו הפסקתי לאכול בחדר האוכל, למעט בארוחות ליל שבת. למרות שהמשכתי בעבודה ובתפקידים, מיקדתי יותר ויותר אנרגיה במשפחתי. שהרי תחילתו של הקיבוץ הקדישה את הפרט למען הכלל, מתוך שלכולם לא היה כלום ורק באופן זה ניתן היה ליישב את המדינה בתנאים הקשים ביותר. אך כשהיגיעה הפריחה, וכן הילדים לא תמיד התאימו לשטנץ שנקבע להם על ידי ציפיות החברה, לא ידענו בזמן לשנות את המשוואה במערכת יחסי הגומלין בין הפרט והמשפחה לכלל, כשם שלא השכלנו בזמן ליצר קשר בין יגיע כפיך לפרנסתך.
התערבות גורל חרצה את מסלול ההתפתחות שלי. כשיצאתי בשבת כיפור 1973 למלחמה, הייתי מנהל הגד"ש. ענף זה  התאים לי והתכוונתי להמשיך ולצמוח בו ולהצמיח אותו. אך יצאתי למלחמה וחזרתי רק לאחר 5 חודשים. בינתיים מינו במקומי מרכז לענף ואילו אני מצאתי את עצמי נבחר למזכיר. עד היום אני מיצר על השינוי.
פרשתי מהעבודה בגיל 74. מצאתי לעצמי מסלולי התפתחות לכיוונים שניצניהם נבטו בי שנים.
היום – בגיל 80, אני מצטער שלא שיניתי דברים בחיינו בגילים שבהם היה ראוי לעשותם, אך אינני מתחרט על דרכי. כך זה היה וכך זה קרה. וכן אינני מבכה את הקיבוץ. מסגרת חיים נועדה לבני האדם ולא להיפך. שם ההתארגנות לחיי קהילה אינו חשוב כמו הכרה בערך האדם, אוטונומיה של האדם על חייו, התפתחות חברתית ותרבותית והבטחת ימי הזיקנה.
אני מברך על ההתפתחות הקהילתית של אשדות ומייחל לכך שתתמיד להתפתח חברתית ותרבותית, שתשמור על רמה של אחריות הדדית ושתדע להמשיך ולהבטיח את בטחון זקניה עד בלותם.