מזיכרונותיו של דוד (דודיק) גולדשמיט ז"ל- כיתה א‘ הראשונה בגשר והמורה רבקה

דבר העורכת: דודיק הוא אחד מילדי גשר הראשונים. כידוע, מקורה של אשדות יעקב בגשר. 
הוא העלה חלק מזיכרונותיו לכתב והם מספרים את דברי הימים של אשדות כפי שחווה אותם.
כאשר הגיע זמנם של הילדים הראשונים בגשר לעלות לכיתה א‘- הוקם לראשונה בית-ספר. הילדים היו בגילאים שונים כפי שמעיד דודיק: "בני המחזור שלי הגיע זמנם לעלות לכיתה א‘. אנו היינו 9 ילדים. פער הגילים היה 3 שנים. ואני בדיוק באמצע." 
אל הכיתה הראשונה הצטרפה המורה הראשונה- רבקה תמיר.

רבקה הייתה מורה מזן מיוחד. היא נתנה לנו ידע וגם ערכים לרוב. בעיני הילד שלי היא נראתה כיודעת הכל.
למדנו לקרוא ולכתוב, חשבון והרבה טבע – ייבוש צמחים, הנבטת זרעים וניסיונות לרוב.
קיבלנו הרבה ערכים: הזדהות עם האדם העובד. העבודה – ערך מקודש. ליבנו היה עם הפועל ומאבקו בניצול. על קירות הכיתה היו תלויים ציורי קטה קולביץ. גם חירות לאומית ומאבקי מלחמה בצבא הכובש.
אז היטלר עלה לשלטון. באיטליה – ומוסולני.
היינו עם החבשים הנלחמים בכיבוש האיטלקי.
והחשוב מכל – מלחמת האזרחים בספרד. כולנו היינו רפובליקנים, הסיסמה זו פאסרן – לא יעברו – הייתה גם שלנו.
זו הייתה תקופה סוערת.
ואזכיר את הטיולים. מגיל צעיר הרבינו לטייל. וכאן אספר על אחד הטיולים: הטיול לעדסיה, או פגישה ראשונה עם הבעיה הערבית.
עדסיה היה כפר קטן ממזרח לירמוך, מול מסדה. תושביו היו פרסים באהיים. הם התיישבו במקום עוד בימי התורכים. שלוחה של הבאהיים בחיפה ועכו. והיו עוד כפרים כאלה בסביבתנו.
התושבים היו חקלאים חרוצים ועוד נספר על הכפר. 
היו להם יחסי שכנות טובים עם הישובים שלנו.
בכפר היה בית ספר. המורים שם הזמינו את ילדי גשר לביקור. מורתנו רבקה נענתה להזמנה.
ביום אחד בהיר יצאנו לטייל לעדסיה. חבושים בכובעי טמבל, נעולים נעליים גבוהות וחגורים במימיות – נו, קדימה לדרך. עברנו ליד שיכוני הפועלים בנהריים ואח"כ ליד הקסרקטין של חיל הספר.
חיל הספר כשמו כן הוא – משמר הגבול של אז. הייתה זו יחידה של המשטרה הבריטית. השוטרים היו ערבים וגם קומץ יהודים. הקצינים היו בריטים. כל השוטרים היו פרשים וחבשו כובע גבוה – קולפך. ועוד נחזור לחיל הספר.
בגלל מפעל החשמל היה להם מחנה קבוע.
עברנו אותם וראינו את אגם נהריים. הוא התמלא מים לא מכבר ומימיו הבהיקו באור השמש.
המשכנו הלאה, חלפנו על פני הכפר הערבי בגורה. הוא קיים גם היום. הדרך מתמשכת, ולבסוף הגענו לעדסיה. שם קיבלו את פנינו במאור פנים. באנו לבית הספר והוגש לנו כיבוד: ממתקים, מיני מאפה ובעיקר פירות. ואיזה פירות – עין לא ראתה כאלה. ועל הכל – הרימונים. מה זה רימונים. כל רימון – ראש תינוק.
ולאחר זאת הביאו אותנו לבוסתנים. עצים עבותי צל מכל המינים. ובין העצים פכפכו תעלות מים.  זו הייתה חלקת אלוהים קטנה!
השעות עוברות והגיע הזמן לחזור הביתה לגשר. הדרך חזרה עברה ליד הכפר שוני. כיום שוני היא עיירה של ממש, אך אז הייתה כפר קטן.
בעוד אנו עוברים ליד הכפר, מבלי משים, נשמעה המולה גדולה, צעקות וקללות: יהוד, יהוד.
הילדים והנוער של הכפר הקיפו אותנו. פה ושם נזרקה אבן והונף מקל. נבהלנו מאד ונצמדנו זה לזה. אחד המלווים שלנו מיהר והזעיק את חיל הספר הסמוך.
ואכן הגיעה יחידת פרשים עם מגלבים בידיהם, בצעקות והצלפות הדפו את הערבים וחצצו ביניהם לביננו.
בחסותם המשכנו בדרכנו לגשר והקללות רודפות אותנו.
בינתיים ירד הערב והחשיך – לילה. אנו הולכים עייפים ונרגשים והנה נשמעה המיה ודיבורים. היו אלה הורינו וחברים מגשר שיצאו לפגוש אותנו. איזו פגישה שמחה הייתה. חבוק עם הוריי ועם כולם חזרנו לגשר.
ואולי הפגישה הזו עם הערבים נמשכת עד היום הזה. וישאל הקורא שורות אלו: מה עם עדסיה היום? ובכן, היא איננה עוד. בתהפוכות מלחמת העצמאות באזורנו היא ניטשה ונמוגה. גורל תושביה אינו ידוע לי. יש היודעים. ואולי עדסיה הייתה רק אגדה...