מזיכרונותיו של דוד (דודיק) גולדשמיט ז"ל- ההמלטה הראשונה
דבר העורכת: דודיק הוא אחד מילדי גשר הראשונים. כידוע, מקורה של אשדות יעקב בגשר.
הוא העלה חלק מזיכרונותיו לכתב והם מספרים את דברי הימים של אשדות כפי שחווה אותם.
הסיפור אשר אני מתאר בזאת הוא זיכרון רחוק אשר צף ועולה לנגד עיני לעתים קרובות. מאז עברו שנים רבות, למעלה משבעים שנה. ואני ילד קטן, בן חמש-שש.
המקום – גשר הישנה. הזמן – ערב, הדמדומים כבר יורדים. אני נמצא בחדר הורי. כאן המקום לתאר את החדר: החדר בצריף פח. בצריף היו ארבעה חדרים.
הרצפה עשויה לוחות עץ. החדר קטן, שירותים וברז מים מצויים בחוץ. בחדר עמדה מיטה גדולה מכוסה במרבד. ארון בפינה והוא סגור בוילון בד. בפינה השנייה עמד שולחן ולידו שני כסאות בסגנון ישן, גבוהי משענת.
על הרצפה – מחצלת וליד הדלת כד המים – הג‘רה המפורסמת.
הפריט היפה בחדר הייתה המנורה. מנורת נפט עשויה נחושת ולה אהיל חרסינה ירוקה. חשמל כמובן לא היה עדיין.
בזמן הסיפור הזה אמא ואחותי הגדולה ישבו על המחצלת ושיחקו במשחק כלשהו. המנורה עבר דלקה והפיצה אור צהבהב, רך ונעים. ואני יושב ליד השולחן ומצייר משהו. תמונה משפחתית שלווה. הזמן חולף לאיטו ובחוץ כבר חושך, לילה. ומי חסר? כמובן אבא. איפה הוא? כמובן ברפת. תמיד היה ברפת.
והנה נפתחת הדלת ואבא נכנס. איש נמוך. מגפי גומי לרגליו, מרובבים בפירורי זבל, בחולצתו אניצי קש, לראשו ברט המכסה את הקרחת. ופניו – ממש קורנים תבונה וטוב לב גם יחד.
אבא פונה אלי ושואל: "אתה רוצה לבוא איתי?", "בטח!" אני עונה, ממהר לרדת מהכסא ונצמד לרגליו של אבא.
"לאן אתה לוקח את הילד?" שואלת אמא.
אבא עונה: "פרה ממליטה ואני לוקח אותו איתי."
"טוב," אומרת אמא, "תחזיר אותו בזמן."
שנינו יוצאים. אבא מחזיק בידו האחת פנס רוח ואוחז בשנייה את ידי. אנו משוחחים והולכים יחדיו. לבי מתמלא גאווה – הנה אני הולך עם אבא לעזור לו.
הגענו אל הרפת. בחדר בטון קטן עמדה פרה קשורה לטבעת ברזל בקיר. קש מפוזר על הרצפה ופנס תלוי על הקיר.
בחדר היו עוד כמה אנשים ואבא אומר: "מה היא עוד לא המליטה? בואו נעזור לה." אני מסתכל ומתמלא תימהון – שתי רגליים יצאו מאחוריה. זה בטח העגל. אני חושב, איך הוא יוצא לה מהבטן?
הפרה גועה ובעזרת הרפתנים מבצבץ הראש, ועוד מאמץ והעגל כולו בחוץ. הוא מקרטע על רגליו ומנסה לעמוד. דחפו אותו אל הפרה והיא ליקקה אותו זמן רב. העגל מצא את העטין והחל לינוק בשקיקה.
וכמו שנאמר: יותר משהעגל רוצה לינוק – רוצה הפרה להיניק.
זו הייתה ההמלטה הראשונה שראיתי בחיי. מאז ראיתי עשרות המלטות או יותר, אך זו, הראשונה, תמיד בזיכרוני.
עולם שלם עבר מאז. המדע והידע התפתחו עד מאד.
אך עדיין אני עומד נפעם מול פלא הבריאה ויצירת חיים חדשים.
ואוסיף: אמא ואבא אינם איתנו שנים רבות. כל חייהם בקיבוץ עבדו עבודת כפיים. העבודה הייתה ערך מקודש. הם חיו חיים פשוטים וצנועים ובאהבה. אך החשוב מכל – היו אלה חיי בחירה. לדעתי הם פשוט חשבו שזה הדבר הנכון לעשותו.
הם לא הרבו לספר על עצמם ואני לא ידעתי לשאול. והיום נותרו השאלות ללא תשובות. היום אין אנשים כאלה.
הם היו מלח הארץ.
