מזיכרונותיו של דוד (דודיק) גולדשמיט ז"ל- על אירוע גשם נדיר באפריל 1961

דבר העורכת: דודיק הוא אחד מילדי גשר הראשונים. כידוע, מקורה של אשדות יעקב בגשר.
הוא העלה חלק מזיכרונותיו לכתב והם מספרים את דברי הימים של אשדות כפי שחווה אותם.
בעוברי על זיכרונותיו נתקלתי בסיפור היפה הזה שנכתב בספטמבר 2010 והזכיר לי את הסערה שעברה כאן באפריל השנה (2018). 
קבלו סיפור על גשם באפריל לקראת עונת הגשמים. הלוואי ותביא איתה את שבירת הבצורת.

אוגוסט 2010. אנשי השירות המטאורולוגי טוענים כי היה זה החודש החם ביותר מאז החלו מדידות הטמפרטורה. רצף של ימים חמים ולוהטים עד לבלי נשוא.
ואין להתפלא כי חשתי געגוע וכמיהה לקרירות החורף ולגשם.
המחשבה על הגשם העירה בי זיכרון נשכח ומעורפל על איזה אירוע גשם לא רגיל. לא זכרתי מה היה ומה קרה. הסתקרנתי ולכן לקחתי לידי את רשימת ממצאי הגשם שלי. ועלי להסביר: בשעתו, לפני כמה שנים טובות התעניינתי בנתוני הגשם, בכמויות הגשם היורדות באזורנו. אספתי נתונים ממקורות שונים וערכתי רשימה של כל החורפים החל מ-1929, עוד בגשר ועד היום.
בכל חורף רשמתי את כמויות הגשם בכל חודש ואת הסה"כ השנתי. לא אפרט את כל מה שעשיתי למלא את הרשימה. לא כאן המקום. אולי בפעם אחרת. 
על כל פנים, חיפשתי ברשימה את הדרוש לי. עברתי חורף אחרי חורף והופ! מצאתי!
האירוע שלי היה בחורף 1960-61 בחודש אפריל.
כאן חזר אלי זכרוני וכל מה שקרה הופיע לעיניי בחדות.
איך אומרים: נפל לי האסימון.
והרי הסיפור – באותו זמן עבדתי בבווטי וביום הנקוב עבודתי הייתה לדשן חלקה בגופרת אמון. כל הבוקר נהגתי בטרקטור רתום למדשנת. בפאתי החלקה העמידו עגלה עמוסה בשקי דשן. מלאתי את המדשנת, נסעתי לשפת החלקה, כיילתי את המדשנת והחילותי לנסוע ולפזר את הדשן, פס אחרי פס. 
לקראת הצהריים סיימתי לדשן. 
אחרי ארוחה וסידורים הצטרכתי להחזיר את המדשנת הביתה לאשדות. נזקקו לה בענף אחר. הכנתי אותה לנסיעה על הכביש ויצאתי לדרך.
היה זה יום אביב חמים ונאה. הראות טובה. אפשר היה לראות את החרמון מרחוק, מלבין בשלגיו.
נסעתי ולבי טוב עלי. נסעתי ומימיני חלפתי על פני בית יוסף, ירדנה ונווה אור. משמאלי הזדקר הכוכבא. המדרונות היו מכוסים בירוק ומשובצים בפרחים. ירדתי לוואדי בירה, הוא נחל תבור. שמתי לב כי האפיק היה מלא מים קוצפים בין האבנים. עליתי לגשר, משמאלי הקיבוץ ומימיני הדרך היורדת לגשר הישנה. חשתי צביטה בחזי. הרי שם נולדתי ושם עברו עלי 10 שנות ילדות. 
עוד כברת דרך וירדתי אל מנחמיה. 
ליד כביש הגישה למושבה חל המפנה.
וכאן הערה: עד הנה זוהי ההקדמה ופה מתחיל עיקרו של הסיפור. 
מזג האוויר השתנה באופן חריף. גל קור שטף אותי, ממש התחלתי לרעוד. הרמתי את עיני וראיתי דבר מוזר: מעל קו הרכס של רמת סירין הופיעה רצועה כהה – אפורה שחורה והיא הולכת ומתחילה לכסות את השמים. הבנתי כי זהו ענן גשם שעוד מעט יתחיל לרדת. רציתי להגיע הביתה ולא להירטב. החשתי את נסיעתי, עברתי את תעלת ה-0 ועליתי לאשדות. 
הגשם בינתיים ירד על המדרונות והצליף על גגות מנחמיה.
נכנסתי לכביש הכניסה לאשדות מאוחד והגשם דולק אחרי. טיפות ראשונות החלו לטפוח על גבי. עברתי את השער, פניתי שמאלה ומיד ימינה ונכנסתי תחת גגה של סככת המכונות החקלאיות.
שנינו באנו יחד – אני מלמטה והגשם מלמעלה, ממש באותה שנייה.
רעש מחריש אוזניים דפק על הגג. כקול תופים. כיביתי את המנוע וירדתי מהטרקטור, חילצתי את עצמותיי והבטתי מזרחה, משתאה, כל החצר, עד המוסך, הלולים והרפתות הייתה סחופת גשם סוחף והאדמה הפכה במהירות לעיסת בוץ. שלוליות החלו נקוות.
חשבתי – איזה מזל היה לי. הגעתי ממש ברגע האחרון. אכן שומר פתאים אדוני. קיוויתי כי הגשם ירד במטח קצר ויגמר, אך כך לא קרה. הגשם נמשך והתגבר. איזה גשם. כל כינוי ראוי לו: המבול הבא – גשם זלעפות – ארובות השמים נפתחו.
רציתי להגיע למוסך וחיכיתי. אחרי שעה ארוכה נמאס לי והחלטתי לרוץ אל המוסך. שינסתי מותניי והתחלתי לרוץ. הריצה קשתה עלי. במאמץ שלפתי רגל אחר רגל מהבוץ. לבסוף הגעתי למוסך ועמדתי בפתחו. קריאות חמות קדמו את פני - היי דודיק, איך אתה נראה, כולך רטוב, מאיפה נפלת הנה?
נכנסתי פנימה. קבוצת חברים הסתופפה באחת הפינות. פליטי גשם מפה ומשם. שיחה קולנית התנהלה ביניהם. התיישבתי על אחד הכיסאות להתאושש והנה, ניגש אלי המוסכניק הבוגר, נתן לי פיסת בד יבשה ואמר לי: תתנגב ואני אכין לך קפה.
הוא פנה אל פינת הקפה, מילא קנקן מים, שפת אותו על הפלטה וטרח בהכנה. כעבור זמן מה ניחוח קפה התפשט בחדר. הוא מילא ספל חרסינה גדול עד שפתו וקרא לי לגשת.
ניגשתי וחפנתי את הספל בכפות ידי והתחלתי לגמוע ממנו. הקפה היה שחור, חזק, מתוק ומהביל. הוא היה כל כך במקום, טעמו ערב לחיכי והיה בעיניי כנקטר אלי האולימפוס.
שמתי לב – אווירה מיוחדת אפפה את קבוצת החברים.
הגשם נקש על הגג ואפלולית החלה להתפשט במוסך. חשתי כי האנשים רוצים להיות ביחד. קולות רמים נשמעו. אחד סיפר בדיחות ונענה בפרצי צחוק, השני המתיק סוד: שמעתם את הרכילות האחרונה? ההיא וההוא נתפסו על חם... עוד תראו איזה סקנדל יהיה. והשלישי - פלח, נאנח ונאנח: כל החציר שנשאר בשדה הלך. ולפתע דומיה. הרעש על הגג פסק. שמעתי קריאות: נגמר הגשם. סוף סוף. ואכן הגשם שבא לפתע, נגמר בחטף. הענן האפור שרבץ מעלינו והגיח את מימיו, מש ממקומו ונע מזרחה על הגלעד. החבורה החלה להתפזר. איש לביתו. גם אני קמתי ויצאתי החוצה. הו, איזה עולם! שמים כחולים וצוחקים קידמו את פני. האוויר היה בהיר וצלול ומהאדמה עלה ריח טוב, ריח של אדמה יבשה הנרטבת מגשם. ובפאתי מערב ראיתי שמש אדומה וגדולה נוטה לשקוע. קשה היה להאמין כי רק לפני דקות ירד כל הגשם הזה. רק האדמה רווית המים והשלוליות היוו עדות לאשר קרה.
פה תם הסיפור.

אני חוזר להווה, כאן ועכשיו. וברצוני לסגור מעגל. בוודאי כמה מהקוראים דפים אלה ישאלו: על העיקר לא כתבת – כמה גשם ירד?! והנני לענות. שוב עיינתי ברשימה שלי והנה העובדות:
הזמן – חורף 1960-61
החודש – אפריל
כמות הגשם באפריל – 97.4 מ"מ!
סה"כ בחורף זה – 404.5 מ"מ.3

כמה הערות:
א. לא בדיתי את הסיפור הזה מלבי. הוא היה גם היה. גם הקפה.
ב. האירוע באמת נדיר.
1) הזמן. באפריל כמעט אין גשם.
2) כמות הגשם הגדולה היא יחידה במינה.
3) עוצמת הגשם כ-100 מ"מ בזמן קצר יחסית נדירה מאד אף היא.
4) לדעתי כל האירוע הזה הוא חלק מההיסטוריה של תולדות אשדות וחשוב לדעת עליו.

ואני מסיים בברכת חז"לינו:
משיב הרוח –
מוריד הגשם.
וירדו גשמים בעיתם...
אמן כן יהי רצון!
הלוואי עלינו.

דודיק.
ספטמבר 2010
אשדות יעקב מאוחד