ימי הכולבו

מאת מיכה תמיר

נכתב ב-2018

הכולבו הישן נסגר וחנות מכולת חדשה נפתחת באתר אלמת לשעבר (מה שהיה מפעל למוצרי אלומיניום). אירוע שהוא לכאורה טכני, מסמל בדרכו פיסה מהתפתחות יישובנו.

בתחילה לא היה כולבו.

היה מחסן אספקה קטנה. ואפילו קראו לו מוישל‘ה לכבוד משה ישראלי שניהל אותו. היית אומר – "אני הולך למוישל‘ה" כשהלכת למקום. 

מחסן האספקה היה אחד הסממנים המובהקים של הקיבוץ של אותם ימים. הכול היה בחינם, אך היתה הקצבה על פי מצרכים והיה רישום ומעקב מה אתה לוקח. חדר האכילה סיפק את כל צרכי קיבתנו. מחסן האספקה השלים משחת שיניים (שנהב), שרוכי נעליים, מטאטאים, סמרטוטי רצפה, סבון כביסה גס, דליי פח ובהמשך גם קפה, תה וסוכר.

אפרופו סמרטוטים, חלקנו הכין בעצמו משקי יוטה משומשים שהושרו ממושכות במים כדי להתרכך.

כאשר התחולל האירוע המכונן של מעבר מתקציב רישום מעקבי, שהקציב מצרכים לחבר, לתקציב אישי, שבו התאפשר לחבר לבחור את מצרכיו לפי רצונו, שינה המחסן הכללי את שמו למחסן כולבו.

הוא היה של הקיבוץ ונוהל על ידי חברי הקיבוץ. הוא היה מוסד שירות ללא מטרות רווח.

עד היום אני זוכר את בקבוקי מיץ התפוזים (הדרן) שקניתי ראשונים למקרר ארגז הקרח שחולק לחברים בשנות ה-60‘ של המאה הקודמת.

הכולבו החליף מקומות עד שהתייצב במקומו הנוכחי. עם ההפרטה התברר כמובן שהמוסד מפסיד כסף בתפעולו וכי הוא נגוע במידה מסוימת של גניבות (לקיחות) קטנות שהשפיעו על מוסריותו וחוסנו הכלכלי.

ואז המקום הושכר לקבלן.

עם כל הרצון הטוב, הכולבו ששירת אוכלוסייה התלויה בו, לא ממש דאג להתאים את עצמו לאוכלוסייה. חלק מלקוחותיו קשישים. אין להם מקום אחר בו יוכלו להמשיך עצמאית בקניות קטנות לצרכיהם.

המצרכים לא היו מספיק טריים. המדפים נמוכים ואף חלק על הרצפה ולא היו כמעט עגלות. לא הרגשנו אכפתיות אמיתית מצד בעלי הכולבו לצרכי לקוחותיו.

אז כעת מתחולל שינוי. הקבלן החדש  גר כאן והוא חלק מהקהילה. הוא בחר להעביר את הכולבו למקום מרכזי יותר במבנה אלמת לשעבר. אנו מקווים שיהיה קשוב לצרכינו ומאחלים לו הצלחה. הצלחתו היא הצלחתנו.

יחד עם זאת תודה רבה לכל החברים שעבדו בכלבו ושירתו  אותנו באמונה וברצון טוב ולרעיה שהאירה לנו את פניה.