הסנדלרייה

מאת שולה אבישר

בגשר לא הייתה סנדלרייה ולא היו סנדלרים. החלוצים רצו לעבוד בחקלאות, בחציבה, בסלילת כבישים ולא במלאכה שהייתה רווחת בקרב היהודים בגולה. 
חברי וחברות גשר היו נועלים את נעליהם עד היותן בלויות ובלתי ניתנות לשימוש – ואז זרקו אותן לירדן (איזה בזבוז!).
לאחר כמה שנים התארגנו בחורות, שחרה להן הבזבוז, הקימו צוות סנדלריות והחלו לתפור נעליים. בדלהמיה הוקם צריף לשימוש הסנדלרייה. בהמשך נבנה אפילו בניין "מפואר", שעורר את קנאתם של לא מעט חברים.
צוות הסנדלרייה התרחב וכלל סנדלרים בעלי מקצוע. הכינו שם מגוון מוצרים: נעלי תינוקות רכות; נעליים וסנדלים לילדים; מגפיים וערדליים; נעלי "שבת" לנשים ולגברים ובעיקר – נעליים כבדות ומסומרות לעבודה.
הסנדלרייה ותוצריה הפכו להיות כה חשובים, עד כי הוסרט סרט שהסתמך על הספר "רחלי, עמוס ואילנה". בסרט מקבלת רחלי נעלי פלא, שמצילות אותה ממימיו הסוערים של הירמוך ומעניקות לה מחסה מן הגשם.
הפילוג גרם לשבר בסנדלרייה – חלק מהצוות עבר למאוחד, וחלק נשאר באיחוד. הסנדלרייה שלנו הוקמה ליד בתי הילדים וחדרי החולים (בית סחל"ב). הסנדלרים המשיכו לייצר נעלי עבודה ונעלי "שבת", סנדלים ומגפיים.
אט-אט פחתה העבודה והצוות הצטמצם. החברות מאסו בתוצרת העצמית, רצו להיות אופנתיות, ולכן החלו לקנות נעלי "שבת" בחוץ. הורים החליטו לקנות לילדיהם נעליים מחוץ לקיבוץ. נעלי העבודה הכבדות והממוסמרות עדיין הוכנו בסנדלרייה, והן שימשו את בעליהן שנים רבות. כן תוקנו נעליים וסנדלים, שהובאו על ידי חברות וחברים.
בשנת 1984 נשארו רק שניים בסנדלרייה – שלמה כץ ועובד שכיר. כששלמה יצא מן הסנדלרייה, נסתם הגולל על המוסד המפואר, שסיפק בעבר את תצרוכת ההנעלה של כל הקיבוץ במשך שנים רבות.