הצאן

מאת שולה אבישר

גדי ושה יחדיו יצאו אל המרעה...

"אל הבקעה מן הגלעד טלה שחור ורך ירד...
ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם."
מתוך "ערב מול גלעד", לאה גולדברג

בין ראש השנה לסוכות בשנת 1924 כ-40 בחורים ובחורות – קבוצת "אחדות" – עזבו את קבוצת הבנייה של בית הכרם בירושלים ועלו להקים נקודת יישוב חדשה ב"גשר-נחלים". מקרירותה של עיר הבירה הם הגיעו לחום הלוהט של העמק. במקום היו כמה חושות הרוסות, שימשו לחדר האוכל ולמחסה לסוסים שבמקום. את המים להשקיה, לרחצה, לשתייה – נאלצו להביא בפחים מן הירדן. התנאים הקשים לא הרתיעו את חברי קבוצת "אחדות". הם בנו, שיפצו, חרשו, זרעו והשקו. במשך הזמן הצטרפו אליהם קבוצות נוספות ויחידים. יחד הקימו את קיבוץ גשר-אשדות.

סיפורי המקרא, המקורות והספרות שנכתבה בתקופה שעם ישראל חי עדיין בגולה ולאחר העלייה לארץ – מלאים בסיפורים ושירים על רועים וצאנם. מובן, שמייסדי גשר-נחלים לא ראו עצמם כעם השב לאדמתו ללא כבשים ועיזים.

אכן, באוגוסט 1936 נרכשו 117 כבשים ועיזים, שהיוו את היסוד לענף הצאן. במרס 1937 כבר נספרו 55 המלטות. 31 טליים נמכרו לערבים בסכום של 20 לא"י. העדר רעה בגבעות שמסביב לגשר.
באפריל 1937 הועבר העדר לדלהמיה. בשנה זו החלו בפעם הראשונה לחגוג אירוע, שהיווה את אחד מהחגים החקלאיים החשובים בהמשך -  ה ג ז . העדר הלך וגדל. בינואר 1941 נמכרו גדיות בנות שנה לערבים ולקונים במשקים בודדים. באפריל 1941 עדר הכבשים והעיזים מנה 500 ראשים. חמישה עובדים קבועים טיפלו בהם במשך השנה.

החברים שרעו את העדר וטיפלו בו היו: אליעזר שלייר, ורנר רוזנבאום, מאיר ארזי (אבא של אלי ארזי ושל דליה גרבר), יעקב פרישקולניק (אבא של חוה אלגריסי ושל ישראל פרישקולניק), אמנון שור, אהרל‘ה ועוד. אחד מוותיקי הרועים, שהמשיך לטפל בצאן במשך שנים רבות, היה טוביה סגל (אביו של יעקב סגל). בשנת 1954 הוא פרסם בעלון רשימה על תולדות הדיר:

"היה לי קשה מאוד. לא ידעתי כיצד לטפל בכבשים ובעיזים. יומם ולילה ערכתי ניסיונות, והצלחתי. ניסינו להשביח את העדר על-ידי הרבעה סדירה ועל ידי תזונה עשירה. התוצאות לא אחרו לבוא: הגענו ל-60,000 ליטר חלב, שאותם שיווקנו ל"תנובה" לתעשיית גבינה.

שנת 1948, מלחמת השחרור, פגעה קשה גם בצאן. הוא היה ב"פינוי" כמו הנשים והילדים. יחד עם שני נערים ועם עוד חבר יצאנו לדרך הנדודים ליבנאל. המצב היה קשה מאוד. התאכסנו בחצר, ללא כל מבנה. אלו שהיו אתי הצטרפו לקרבות. כך נשארתי עם כבשותי לבדי. הייתי חולב את העזים והכבשים באמצע הרחוב, והאנשים היו באים וממלאים את כליהם.

בשנת 1949 מכרנו את העזים. חידשנו והגדלנו את עדר הכבשים ל-350 ראש. הפקנו 60 אלף ליטר חלב בשנה. היה לנו העדר הטוב ביותר בעמק הירדן. אז נחתה עלינו צרת הפילוג. העדר חולק, ואנחנו קנינו את החלק של האיחוד. הצפיפות בדיר הייתה גדולה. לא יכולתי להשביח את העדר. קשה היה למצוא עובדים. עזרת הנערים שהמשיכו לעבוד בדיר היוותה תרומה חשובה לאחזקת הדיר.

כיום אנו מייצרים בבית מעט ברינזה, ואת כל החלב שולחים ל"תנובה" לתעשיית הגבינה. לצמר עדיין לא מצאנו שוק. בשנה האחרונה התקשרנו בחוזה עם אנגליה. בארץ שלנו יש מרעה טוב. היא זקוקה לצאן. ככל שירבה הצאן, כן ייטב לנו. העדרים פותרים את הבעיות באזור הגבולות ויוצרים מקורות מחייה לעולים החדשים.
עתה אנחנו מעבירים את הכבשים לדיר החדש שלנו. יש לנו כל התנאים הטובים הדרושים לכבשים ולגידולן היפה.  יש קיום לעדר גדול, שימנה יותר מ-500 ראש." 
        
הדיר היווה מקור משיכה לילדי אשדות. בעונת ההמלטות אפשר היה לראות את הטליים הרכים וללטף אותם. הגז של הכבשים באביב היווה סיבה למסיבה. כל חברי וילדי הקיבוץ התאספו כדי לראות ולעודד את הגוזזים המיומנים. ערימות הצמר הלכו וגדלו. בסיום נערכה מסיבה, שכללה שירים, ריקודים, לימונדה קרה וכיבוד.

במשך כמה שנים הלכה וירדה רווחיות הדיר. מחירי החלב ירדו. מחירי המזון עלו. התחרות גדלה. נדרש כוח אדם רב לטיפול בכבשים ולחליבתן. לבסוף הוחלט לסגור את הדיר. בשנת 1964 נסגר הענף הכל-כך ישראלי. התהליך של חיסול ענפים חקלאיים נמשך. אנחנו, הילדים ששמחו לראות את הטליים ושהושיטו יד בטיפול בכבשים ובחליבתן – בוודאי מתגעגעים לקול פעייתו של הצאן ומצטערים שנכדינו לא זוכים לראותו.