בריכות הדגים

מאת שולה אבישר

"...תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ."  דברים, ד‘- י"ח
"ורעשו מפני דגי הים ועוף השמיים וחיית השדה וכל הרמש על האדמה..."      
יחזקאל ל"ח- כ‘

הדג במקורות יהודיים ואחרים מסמל פוריות ושפע. בקבלה מהווים הדגים סמל נגד עין הרע, ובני מזל זה נחשבים כבני מזל (גד – מזל, בהיפוך אותיות דג). על גדות הכינרת נמצאת כנסיית הלחם והדגים במקום שבו, על פי המסורת הנוצרית, אירע נס הלחם והדגים של ישוע.

חברי גשר הרבו לבלות על גדות הירדן בשעות הפנאי המעטות שהיו להם. הם נהגו להתכנס בחורשת האיקליפטוסים שליד הנהר, לשיר, לשוחח ולרדת לשחייה מרעננת במימיו של הירדן. אחד החברים, גדליה ספרוקט, הציע להשתמש באוצרות הטבעיים שהציע הנהר ולגוון את התפריט הדל של חברי אשדות. הוא העמיד שתי חביות גדולות במים שליד הגדה ושם בהן פיתיונות לדגים. בגשר ציפו לקרפיונים להכנת "גפילטע פיש", אך בחביות נלכדו דגים גדולים ושמנים – שפמנונים. לא כל החברים אהבו את טעמם של אלו, והטבחיות סלדו מההתעסקות בבשרם. בכל זאת, השפמנונים הוסיפו גיוון לתפריט.

באשדות דובר לא מעט על הצורך לנצל את אפשרויות הדייג בירמוך, בירדן ובבריכת רוטנברג (נהריים). רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1939, הוחלט להקים את ענף הדייג. כותב חיים קרוכמלניק, מראשוני העובדים בדייג:

"איני יודע את התאריך המדויק שבו התחלנו בגידול הדגים במשק. זה היה בשנים 1942-1943. בשנים ההן נמצא ענף גידול הדגים בארץ בראשיתו, בייחוד גידול דגים במים שאובים.  לרשותנו עמדו 150 דונם קרקע בזור. שם התחלנו לראשונה. היתרון היה שהמים מהירמוך עלו לנו בזול.
בשנים ההן עוד לא היה ניסיון בתכנון בריכות ובגידול דגים. הציוד היה דל. חסרו לנו בגדים כדי להיכנס בחורף למים הקרים וכן פריטים נוספים אחרים. בתקופה זו סבל היישוב מחוסר מזון, והכל היה יקר. ענף הדגים השתלב באספקת המזון. לא עבר זמן רב עד שהגדלנו את הענף בעוד 200 דונם בג‘ונגל שליד הירמוך. התגבשה קבוצת עובדים של חמישה חברים, שאחד מהם היה יעקב פרישקולניק. ענף הדייג הפך לאחד מהענפים המכניסים במשק.
עם הזמן התברר, שלשטח בריכות הדייג היו גם חסרונות, בעיקר מקרי גניבות על ידי השכנים, דבר שחייב בניית מגדלי שמירה והצבת שומרים."

כשהייתי ילדה נהגנו לשוט בסירות בתוך בריכות הדגים. מהצד השני של הירמוך עמדו ילדי הכפר הירדני הסמוך ונופפו לנו לשלום. אנחנו צעקנו להם "סבח אל חיר", והם ענו "סבח אל נור". כמו כן החלפנו ברכות "סלאם עליכם".
ידענו שבלילות התגנבו יושבי הכפר כדי לקחת דגים. אחד הסיפורים שסופרו על המדרכות היה: באחד הלילות תפסו השומרים שלושה ירדנים, שנשאו בידיהם דגים מהבריכות שלנו. השומרים לא ירו בהם ולא הכו אותם. הם לקחו את שלל הדייג הגנוב, הפשיטו את הגנבים ושלחו אותם חזרה לכפר ערומים ובידיים ריקות. מאז לא נתפס איש מהם בבריכות הדגים שלנו. 

ענף הדייג שגשג עד הפילוג. בזמן חלוקת השטחים קיבל כל משק בריכות בשני מקומות, דבר שהיקשה מאוד על העבודה. כמו כן התייקרו מחירי המים. כתוצאה מכך ירדה כדאיות הענף. העבודה בבריכות הדגים נמשכה עוד כשנתיים. בשנים 1953-1954 הוחלט לחסל את ענף הדייג. במקום בריכות הדגים הוכשרו האדמות לגידולים חקלאיים. ילדינו ונכדינו כבר אינם יכולים לרדת לזור, לשוט בסירות, לחזות בהעלאת הדגים ברשתות ולנופף לשלום לילדי הכפרים הירדניים.

הקליקו לצפייה באלבום התמונות המלא