מתוך כתביו של חיים לביא ז"ל - עבודה, זפת ושיחות "חשמליות"

עבודה, זפת ושיחות "חשמליות"

עומד אני ומתפלא- במה זכיתי אני, אני ליבוביץ', שאהיה כל כך חשוב אצל רוטנברג? נדמה, שהכל אני! בלעדיי לא תתקיים העבודה. פלא בעיני איך העבודה עד עכשיו התנהלה. כשצריך לתקן את הפלטות השבורות בתעלת דלהמיה- כמובן, ליבוביץ'! כשצריך לגמור את העבודה, את מי לוקחים לעבוד בשבת? כמובן, את ליבוביץ'! כשצריך להוריד שקי זיפזיף מהאוטו, עבודה פשוטה, שכל ערבי יעשנה- אין ערבים. את מי לוקחים? כמובן, את ליבוביץ'!

בטוח אני, שאם תשאלו את מנהלי העבודה: "מה דעתכם על ליבוביץ'?", הם יענו: "אף פעם לא שמענו שם זה", אך כשצריך לצקת ביטון, מי עוזר למנחם.ג.? כמובן, ליבוביץ'! שאלו נא את מנחם אם הוא יכול הסתדר בלעדיי והוא יענה לכם: "בלי כל ספק... כן". זה לא חשוב. העיקר שאני מרגיש, בכל נימי נפשי, שאני אחד השושבינים החשובים של העבודה, כשהראשון במעלה הוא דוידקה. כך אני חושב עד... א ר ו ח ת   ה ב ו ק ר.

כשמגיעה שעת הארוחה, מוציא כל אחד את מנתו, מי פחות ומי יותר. מרוב דאגה וצרות- חוששים הרופאים כי בני ישראל ילקו בליבם והם יעצו להישמר ולאכול פחות. לכן, לוקח כל עובד חוץ דרק* שתי פרוסות לחם, במקום שלוש, אך עובייה של כל פרוסה- חצי כיכר. והעיקר- בצל! מורגל בפי הבחורים, שאין בריא ונותן כוח כבצל. בלי בצל, לא אוכל עובד החוץ ארוחת בוקר. ואם תרגישו שמפיו של חבר נודף ריח בצל, דעו לכם- זהו עובד חוץ!

"למה אינך אוכל?", שאל חבר את זקצר. "אין לי תיאבון". "אחרי קדחת אין תיאבון? זה לא יכול להיות. אני אוכל המון בקדחת. פעם הייתי בחיפה וקיבלתי 40 חום. ירדתי למסעדה ואכלתי שש שעות בלי הפסק". "אתה לא מגזים?" "חס ושלום, הכל אמת!" קשה לי להאמין. עשיתי חשבון- אני יכול לאכול בשש שעות חבית גדולה דג מלוח בחומץ ובצל, עם לחם. לקנח בארגז תפוחי זהב ולשתות דוד לשם של תה ועוד יישארו לי כמה שעות להתגעגע לפלוגת יגור בחיפה.

יש לנו חבר אחד, יוסף, חובב מכונות. כשהוא רואה שחופרים בידיים, הוא מייד ניגש למנהל העבודה וטוען, שצריך להביא את הקומפרסור. זה יותר כדאי. כשאין מי שינהג באוטו, הוא מציע את עצמו. כשנשמע צפצופה של הרכבת, מציעים לו החברים גם את הרכבת, ואז הוא משתתק.

והנה, צריך היה להביא מכונה להרבצת בטון. הוחלט, שדוניה יעבוד במכונה. יוסף התהלך, כולו בוער בתשוקה למכונה זו. כשהובאה המכונה, נודע שהיא מרביצה זפת, בעיקר- על המכנסיים. כשניסו את המכונה, צריך היה לעבוד יחף. דוניה, נעבעך*, עבד יחף, לא רחץ את רגליו לאחר העבודה ולבש גרביים. עד שבא הביתה, נדבקו הגרביים לרגליו ובשום אופן אי אפשר היה לפשוט אותן. דוניה איבד את הרצון לעבוד במכונה וכמובן הציעו, שיוסקה יעבוד בה. הוא, כמקובל, התנגד ופניו כפני איש רעב שמציעים לו לחם והוא מסרב, בעוד שכל תשוקתו היא לאכול. בכל אופן, עכשיו יוסף מרביץ זפת- לקירות, למכנסיו וגם קצת לנעלי מנשה. והמכונה עובדת לא רע- כך אומרים החברים.

צריך היה לתקן שקים אצל רוטנברג. את מי לוקחים לעבודה אחראית כזו? כמובן- אותי. עבדתי עם עוד חבר ונוכחתי לדעת, שלעולם אל תשפוט את חברך עד שתכירו. היה עלינו לברר ולבחור את השקים הכי שלמים מבין הרבה שקים קרועים. העבודה הלכה לא רע והעיקר- שוחחנו, בעיקר דיבר חברי לעבודה: "אצלנו החברים חושבים, שהם יודעים הכל. ואני אומר לך, הם לא יודעים כלום! האם הם יודעים מה זה מוות? לעיר שלנו באו חמשת אלפים שבויים מאוסטריה. כולם חלו ומאות מתו יום יום. אני הייתי סניטר. כשמישהו מת, לקחתי אותו בעד הטשפורינה והשלכתי אותו דרך החלון מהקומה השלישית. כך סידרתי ערימה של חמשת אלפים גופות." כ מ ו ב ן , שהאמנתי לו. "במשק כולם ידענים. הפכו וזרעו שוב את החיטה בבגורה*, ומה יהיה עם הזבובונים?" "אבל צמח אמר, שאפשר לזרוע". "מי זה צמח? מהו יודע?! רק נסיונות עם המשדדה. האם זה יועיל? הרי הזבובונים עפים!" "איך הם יכולים לעוף? אין להם כנפיים!" "אז בלי כנפיים, אתה הכל יודע?!" "מהי עצתך?" "לקחת דבק ולמרוח על המשדדה. כשהזבובונים יעופו, הם יפלו על המשדדה והדבר לא ייתן להם לעוף הלאה. הצעה נהדרת. אך במשק לא רוצים להתחשב בעצותיי.

"ומה דעתך על המטבח שלנו?" "יחס טוב, אבל יחס אי אפשר לאכול. למשל, בשר- אם הוא טוב ואם הוא רע, מוכרחים לאכלו. אחרת תקבלו למחרת בחמיצה; ואם לא תאכל את זה- תקבלו ביום השלישי בקציצות; ואם לא לאכל את הקציצות- תקבל ביום הרביעי דייסה עם בשר; ואם לא תאכל את הדייסה- תקבל ביום הרביעי פירגי ממולאים בבשר; ואם לא תאכל את הפירגי, תקבל ביום השישי עוגות נפלאות מצופות בקרם ממולא- בשר, מהיום הראשון..."

פתאום הפסיקו השיחה המעניינת וקראו לנו לעבודה אחראית מאוד, ממש להציל את המפעל- לגלגל שלוש חביות לאולם המכונות. גלגלנו וגלגלנו, פתאום שמעתי את חברי מרים קול צעקה- אי... אי... "מה קרה?" "נכנס לי זרם ליד. אין דבר, בעוד רבע שעה יעבור הכאב. הרגשתי, שכל היד כאילו נקרעת לי". כעבור ח צ י  ש ע ה : "אגיד לך את האמת, הרגשתי שהלב התחיל לכאוב לי נורא". כעבור כמה ר ג ע י ם : "הגוף כאב לי נורא. נו, הערב אסדר נשף, ניצלתי ממות!"

לפתע נשמע צפצוף. רצנו, אני וחברי "שניצל ממות", הביתה.

*ביידיש- דרק- חסר איכות, לא שווה כלום

*ביידיש- נעבעך- מסכן