צריך

מאת מיכה תמיר

 

זרעים קטנטנים צמחו לעצי ענק.

 

הייתי ילד במקום שהכול היה ברור בו. חלק מבניית המולדת. כל שנעשה בו היה בעל חשיבות ראשונה במעלה. צריך לקום בבקר בשירה ולצאת בשמחה עם את, מקוש  טוריה וקלשון וזוג פרדות ומחרשה. כנגד כל הסיכויים, תוך מלחמה עיקשת  בקרקע בלתי מוכרת שאין בה גשמים ויערות ונהרות ברוחב הכנרת. פינת ארץ יפיפייה שהכול בה קשה. הכל בה פעם ראשונה. חקלאות, שיתוף מוחלט, מחלות ודרישות אופי קיצוניות. מזון בצמצום ובאיכות ירודה וחוסר מנוחה.

 

החיים היו מיוסדים על הפרט למען הכלל ויישוב הארץ.

 

הדרך היחידה להילחם בחום היתה צל ו/או לשכב על מחצלת ליד סמרטוט רטוב. לא היה אפילו מקרר של קרח. במקום זה היה כלי חרס בשם הערבי המקורי ג'רה, אשר חלחל מעט מים וכך ציננם.

 

מקום של דיבור בעברית. מקום של חילוניות שהחליפה ודחתה דת וגלותיות.

 

בתוך המציאות התובענית היוו אירועי חיים, שגם אם היו צפויים, היו ראשוניים מהקטן אל הגדול. כמו ללמוד לישון בחום ובקור. ללמוד להניח רגליים יחפות על אדמה קשה או מחצלת. ללמוד לאכול רק עם כף או מזלג. ללמוד לבשל ולהיות מוכן לאכול תבשילי הכרח של מבשלים לא מיומנים. ללמוד צרכי גוף ופליטותיו בתנאים ראשוניים לחלוטין.

 

מקום של ריסון רגשות.

 

ללמוד חיי זוג ומשפחה פרטיים במציאות שקידשה את הכלל ואת הפרט למען המשימה, כאילו היו ראשונים לכך. וללמוד לגדל ילדים שבהתחלה אפילו את שמותיהם בחרו באסיפה כללית. ללמוד לדכא יצרי הורות טבעיים לעומת החדש התובעני.

 

לצפות כמובן מאליו שהילדים החדשים יהיו כולם יפים ומוכשרים, חסוני גוף ואופי, מגלמים את חלום היהודי החדש. ילדים שלהם היחד הוא מציאות בלעדית. אמורים לדבר בשפת היחד ולהשתלב ולהסתגל לכל שלב. המציאות תבעה לרסן קרבה, חיבוק מגונן, צחוק טוב ובכי טוב (כי אסור להתאונן). ריסון הרגשות השפיע על התפתחות בעייתית של חיי הרגש האישי והמשפחתי.

 

היו הרבה דברים יפים וחיוביים של ילדות אל המציאות שלגדולים היתה זרה ולילדים היתה מולדת. היתה הרבה שמחה ואפילו סוג של חרות ביחד. היו גם דברים אחרים שהיו כאילו ברורים מאליהם במציאות ההולכת ונבנית הכופה על החיים בתוכה התנהגויות שבחיים אחרים ובתקופות הבאות היו מתקבלות קשה.

 

כילדים שנולדו אל המציאות החדשה, קיבלנו אותה באופן אורגני כי זה מה שהיינו. לא היה לנו צורך ואפשרות למשהו אחר כי לא היה. קיבלנו את החיוב והשלילה. חלק ממה שאני יודע היום, לא היה קיים אז בילדותנו והיגיע לאחר מכן עם התפתחות החיים.

 

היו אירועים מעצבים בחיינו, כבדי משקל, שנוצרו מתוך הכרח ומתוך תהליך התבגרות של הצעירים המייסדים ותפישתם את הילדים כחלק ברור ומובן מאליו של תנופת כיבוש השממה והעבודה. רק מעטים ידעו להעביר לנו הילדים את היופי ושמחת היצירה. המציאות הולידה שילוב הילד הרך שמובן מאליו כי קלט מהאוויר את כל מה שצריך ותכונותיו נמדדות בהתאמתו.

 

בין האירועים הטובים והפחות טובים, השתלבו אירועים שהיום קשים להבנה, אך אז היו חלק מהמציאות. כמו מפגש ראשון של הילד עם עולם העבודה. 

 

אינני זוכר בן כמה הייתי כשיצאתי פעם ראשונה לעבוד בפינה נידחת של הנוי. אינני בטוח שכבר היתה לי דעה למרות שצריך. המקום היה לא נוח ודוקרני. העור החלוצי שלי עוד לא התקשה ונשרטתי. לא היה נעים. כנראה שלא הייתי בסדר, כי צריך שיהיה נעים כי העבודה כל חיינו.

התמודדתי פחות או יותר, עד שהאיש הגדול והכעוס מגן הנוי, שצריך היה להיות ראש וראשון ודוגמה ואכן היה, הביא אלי את דרישות התקופה. אבל אני לא הייתי גדול וידעתי שצריך אבל לא יכולתי לסבול. יכולתי לשאת את הצריך של הלכלוך, של הדוקרנות, של השעמום בלהוציא עשבים קטנטנים כאלה ולהשאיר עשבים קטנטנים אחרים כי אלה צריכים להיעלם ואלה צריכים לפרוח. הייתי צריך להיות חרוץ. אבל לא יכולתי לסבול איך החבר הגדול הזה ירד עלי מכיוון שהעביר אלי את דרישת הזמן לדעת ולהיות מסוגל ולהיות חרוץ כי כך הייתי אמור להיות כבר במפגש בראשון עם העבודה. הוא הצר כל תנועה מתנועותיי וגער בי על כל עלה לא נכון שפגעתי בו ולא השאיר לי חלל להתקיים בו אז ברחתי כי הייתי צריך. הייתי מוכרח.

 

הידיעה התפשטה באורח פלא. עיר המקלט שלי היתה חדר הורי. ישבתי שם בקרן זווית בידיעה שצריך לקרות משהו. כעבור זמן היגיע אבי, כולו חזק וענק ומביא אתו ריחות מהנפחייה. בלי לדבר דבר נטלני בידי והובילני חזרה למקום שצריך כי צריך.

 

אז למדתי שהצריך הכללי, גובר על הצריך הילדי הראשוני, כי ככה צריך. כי אחרת ה"עולם החדש " לא ייבנה והאני שלי...  נמצא בקומה בלתי נראית.

 

אותו אירוע מכונן שכן ושוכן בפנימיותי. אמנם היה הראשון, אך היו רבים אחריו. במהלך גידולי נתקלתי גם באנשים שבאופן טבעי הבינו כי לילד דרושה למידה, שיכולתו נבנית ומתפתחת ואפשר לסייע על ידי סבלנות וחיבה.

 

שנים ספורות לאחר אותו אירוע מכונן, הייתי עובד עם איש ממוצא רוסי. תפקידנו בחיים היה לזרוע זרעים קטנטנים של אקליפטוס בקופסאות פח עם חורים. ממנו ספגתי את האהבה אל הזרעים שנבטו וצמחו לשתילים בהירים קטנים וחמודים שתענוג היה ללטפם ולהשקותם, אבל היה צריך להיפרד מהם. בהגיעם לגובה סביר נשתלו בתחום המושב. ניתן לראות כמוהם בבריכה בצפונית ובחורשת הנרייטה.

 

אותו איש רוסי היה חם וטוב ומהיר חימה שהוציאה ממנו את מיטב הקללות ברוסית. אינסטינקטיבית אהבתי אותו ואת כעסו. ראיתי שכאשר נכשלתי ומטען שסחבנו יחד התפזר, כעס מאד, אך הכיל את האירוע וידע לתת לי תחושה שזה יכול היה באותה מידה לקרות גם לו.

 

בגיל 13 התחלתי לעבוד ברפת. ברפת של אז הכל בוצע ביד. חליבות, חלוקת מזון לפרות, פינוי הזבל וכו'. לכל רפתן היתה קבוצה קבועה של פרות שאותן חלב. הפרות זיהו את החולבים. כשהיה בא ילד כמוני לחלוב פרה, היתה מבצעת כמה תעלולים. הראשון היה להניח את זנבה עמוס החרא על כתפי. השני היה לצופף אותי אל שכנתה והשלישי – אם כבר הצלחתי להוציא בחוסר מיומנות צליפי חלב לדלי שהיה בין ברכי, היתה הופכת אותו או תוחבת לתוכו את רגלה המזובלת. קשה היה לדחוף את העגלה הכבדה של התערובת. בסוף היום היית בא מסריח ומתקשה להרחיק את הריח גם אחרי המקלחת הציבורית.

 

אבל שמחתי לעבוד ברפת בגלל ז'ניה – אמה של רותי שדמון. אישה לבבית, חמה ומטפחת. בתוך קשייה שלה מצאה יכולת לחוש את קשיי הילד ולתת לו תחושה שהוא רצוי והכל יהיה בסדר. יש ביטויים שהשתמשה בהם ולא יישכחו והחשוב שבהם: "נא, תאכל שטיקלה (פיסת עוגה ביידיש) עוגה עם הקפה."

 

אי אפשר להרחיב ולהאריך רשימה כזו. סיפורים כאילו מסתיימים, כי כך אנחנו בנויים, אך הם חלק מרצף בלתי פוסק של החיים, שחלקם לקח קשה ומחלק אחר אתה נבנה ומוסיף ומתחזק וגם מטביע את חותמך.